[fusion_title margin_top=”” margin_bottom=”” hide_on_mobile=”small-visibility,medium-visibility,large-visibility” class=”” id=”” size=”1″ content_align=”left” style_type=”default” sep_color=””]
היום יום פטירתו של חכם רבי שלום חי משה גאגין זיע”א
[/fusion_title]
טבת ה’תקצ”ג- י”ב בתשרי ה’תרמ”ג (1832–1883) נפטר בגיל 50
(יש שני תאריכי פטירה ידועים, אחד בתשרי אחד באלול, לצורך העניין הלכנו על תשרי)
כינויו: המשמ”ח
נראה שכינויו כשלעצמו מעיד עליו רבות, אבל ברשותכם אוסיף כמה מילים.
נולד בירושלים כבן יחיד לרב חיים אברהם ורבקה גאגין בדצמבר 1832 (טבת ה’תקצ”ג).
בשנת 1862 (ה’תרכ”ב) יצא בשליחות כשד”ר מטעם ישיבת המקובלים בית אל לערי צפון אפריקה וצרפת, ולאחר כשלוש שנים חזר לישראל.
בשנת 1872 (ה’תרל”א) יצא בשליחות נוספת לאיטליה. כשחזר משליחותו, מונה לשמש כשליח ציבור של ישיבת המקובלים בית אל, הוא חיבר פיוטים ונהג לדרוש בכל שבת בבית כנסת רבן יוחנן בן זכאי שברובע היהודי.
בהמשך שימש כראש הישיבה כממלא מקום אביו עד לפטירתו.
לאחר פטירת אביו ירש ממנו ספרייה גדולה בת כ-2000 ספרים וכתבי יד עתיקים, ואיפשר לרב אריה ליב פרומקין לשאוב ממנה מידע רב לספרו “תולדות חכמי ירושלים” ספר אשר ממנו אפשר לשאוב מידע רב ומרתק ביותר על חכמי ירושלים בעת ההיא.
הרב כתב בעניין ‘אהבת ישראל’ שאיסור קריאת עיתונים משום לשון הרע, לא חל על כל העיתונים:
ואם תשאלוני לאמור, הידעת כי לא נמצא במכתבי העתים גם מחלקי הנאסר, כי תאמר התר גמור הוא, ומי לא ידע שיש ויש פעמים רבות נמצא בהן כתוב שקר ולשון הרע וליצנות וביזוי על תלמידי חכמים וגדולי ישראל אשר תצלנה אזנים משמוע, ועל סיבה קלה ופנייה דקה העובר בינו ובין התלמיד חכם ההוא עושה כן, או כי יהיה ריב בין איש ובין רעהו, ומשנאת איש את אחיו ילך אצל המוציא לאור וירצהו להפיל חרפות על ראשו, וישפיל כבודו ארצה, והמוציא לאור לאהבת בצע כסף יעשה אשר לא ציווהו ה’, היש עוון פלילי גדול מזה, ואיך נתיר ללמוד בהם בחול וכל שכן בשבת?
לזאת אשיב בלי תפונה כן הוא ומכתב עתים כזה ראוי לאוסרו כחלב וכדם, וגם המוציא לאור ראוי לקורעו כדג, אך אין זה שכיח, כי חלילה לכל מכתב עתים שימצא בהן כזאת, ואם באחת או שתיים נמצא פעם ביובל עשה כן, הווי לא שכיח ולא גזרו רבנן, ואין לנו לחוש שמא ימצא כתוב כן לאוסרה בשבת כמו שאין אנו חוששים בחול.
(ישמח לבי, אורח חיים, סימן יח, דף יח עמ’ א, הוצאת אוצרות גאוני ספרד, אשדוד, תשנ”ז (1997))
ולא רק אמר אלא אף ביצע (על פי ההיסטוריון והחוקר משה דוד גאון אביו של הזמר יהורם גאון.) ובאותה תקופה הוציא לאור את העיתון השלישי ביישוב היהודי בשם “שערי ציון“.
ונראה שגם היה בעל חסד גדול ובעל עין טובה, הנה דבריו בנושא מעלת נתינת הצדקה ואופן נתינתה.
‘טוב עין הוא יברך כי נתן מלחמו לדל’ – רצה לומר: על מה שנותן בטוב עין הוא מה שיתברך, ולא על הנתינה עצמה, כי ‘נתן מלחמו לדל’ – רוצה לומר: מפני שמלחמו של דל נתן לו, ומה ברכה יגיע לו עבורו אם לא על ‘טוב העין’ ודוק,
וזה יהיה גם כוונת הכתוב בישעיה: ‘הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית’ – שבתחילה אמר ‘לחמך’ – לשון נוכח, ולבסוף ‘תביא בית’ סתם, אבל הוא הדבר, שצריך שיתחכם האדם בעניין הצדקה, שלא יתבייש העני ולא יצטער כלל, וזהו המלמד לאדם דעת לומר לעני כשפורס לו לחם לומר לו ‘לחמך הוא’, ובזה לא יתבייש. אמנם כשמביאו אל ביתו לא יאמר לו ‘תבוא אל ביתך’ כמו שאומר לו ‘לחמך’, שהרי למחרתו יהיה נפסל ביוצא, כי לא יתן לו את ביתו לגמרי. לומר לו: תבוא אל ביתי, הרי יהיה עליו בושה. על כן כב יאמר לו: תבוא הבית סתם, כי כן דרך הגדולים לדבר.
ישמח לבי, דרוש למעלת הצדקה, דף נה עמ’ א, ברוקלין, תשנ”א (1991)
כלומר שכאשר אתה נותן לעני לחם אתה נותן לו להבין שזה הלחם שלו שהוא אוכל (וכן כפי שאמר רבי עקיבא לטורנוסרופוס, שהקב”ה ברא את העניים על מנת שנזכה להינצל מגיהינום על ידי נתינת צדקה לעניים [תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף י, עמוד א] ) ועל ידי זה לא יתבייש ממך, אבל כשאתה מביא אותו אל ביתך אינך אומר לו ביתך הוא שהרי מחר העני ייצא מהבית ואז אין בכך אמת.
אתה גם לא תגיד לו בוא אל ביתי שהרי אז יתבייש.
אלא דרכם של הגדולים לומר לעני בוא אל הבית ואז אין לו בכך בושה.
לאורם נלך עד ביאת גואל צדק.
ת.נ.צ.ב.ה
לינק לויקיפדיה>> https://he.wikipedia.org/wiki/שלום_משה_חי_גאגין
