אבותינו, עובדי אדמה, שחיו בחיק המולדת והבינו לשיחתם של אילנות ועשבים, הרגישו בחוש את התחדשות הטבע והצומח ויצרו את החג – ראש השנה לאילנות – בעונתו, עונת ירח שבט.

אולם בארץ ישראל התחדשותו האביבית של הצומח אינה מתחילה בעונה אחת, ובשעה שהצמחים בשפלה כבר התחילו מלבלבים, הנה בהרים עודם שקועים בתרדמתם החרפית, לפיכך ציינו יושבי השפלה והעמק את זמנו של ראש השנה לאילנות בראשון בשבט, ובית מדרשו של שמאי פסקו כמותם. אולם יושבי ההרים, שתקופת החורף נמשכה אצלם יותר, דחו את ראש השנה לאילנות לט"ו בשבט, ובית מדרשו של הלל סברו כדעתם.
יוסף וויץ, מתוך ספר המועדים