במצוק נחל קדרון, אל מול הר הבית, עומדת אחת ממצבות הקבורה המפוארות ביותר שנבנו בארץ ישראל, הידועה בשם יד אבשלום.
המצבה עשויה שני חלקים עיקריים – החלק התחתון בעל המתאר המרובע חצוב כולו בסלע ההר, וכולל מסד, שמעליו גוף המבנה, המעוטר בעמודי־דמה בסגנון היוני, מעל העמודים, מערך הקורות מעוטר בסגנון הדורי ומעליו כרכוב שסגנונו ניטל מהאדריכלות המצרית. בשליש העליון של החלק התחתון, נחצב בפנים חדר, ובו מקומות קבורה.
חלקו העליון (התוֹלוֹס) של המבנה מתנשא מעל לגובה המצוק ולכן הושלמה בנייתו באבני גזית מאסיביות – תחילתו ריבוע עם כרכוב, מעליו תוף עגול עם כרכוב בסגנון חבל, ומעל הכל, חרוט קעור שבראשו פרח לוטוס.
סביב המונומנט כולו נחצבה חצר, שבצידה האחורי פתח ומעליו גמלון מעוטר במוטיב צמחי המוביל למערת קבורה מסועפת.
יד אבשלום לאורך ההיסטוריה
דוד המלך כבש את ירושלים בסביבות שנת 1000 לפנה”ס ובנה את בירתו בעיר דוד, אולם הוא לא זכה בשלווה, אלא נאלץ לעמוד באתגר אחד אחרי השני. דוד עמד באתגרים האלה בעוז והביס את כל אויביו מבחוץ, אבל דבר לא יכול היה להכינו לאויב מבית – בנו, עצמו ובשרו, אבשלום.
אבשלום הכריז על מרד, ודוד לא היה מסוגל להוביל קרב כנגדו – וכך, הוא וצבאו ברחו מירושלים בעוד אבשלום וכוחתיו דולקים אחריהם. הקרב ניטש ביער אפרים אשר בעבר הירדן, שם הובס צבאו של אבשלום ואף הוא עצמו נהרג ונקבר במקום. הפסוק ממשיך ומספר “וְאַבְשָׁלֹם לָקַח וַיַּצֶּב-לוֹ בְחַיָּיו אֶת-מַצֶּבֶת אֲשֶׁר בְּעֵמֶק-הַמֶּלֶךְ כִּי אָמַר אֵין-לִי בֵן בַּעֲבוּר הַזְכִּיר שְׁמִי וַיִּקְרָא לַמַּצֶּבֶת עַל-שְׁמוֹ וַיִּקָּרֵא לָהּ יַד אַבְשָׁלוֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה” (שמואל ב’, י”ח, י”ח) – כלומר, אבשלום הכין לעצמו מצבה מפוארת, אך לא זכה להשתמש בה.[/fusion_toggle]
באותה עת, החליט יהודי בעל אמצעים להקים אחוזת קבר למשפחתו. פועליו חוצבים מונומט אדיר מתוך הסלע החי, מתוך מצוק נחל הקדרון, בשיפוליו של הר הזיתים ובדיוק מול הר הבית, אולם תוכנית הבנייה הייתה כה אדירה, שגובה המצוק אינו מספיק ואת חלקה העליון של המצבה היה צורך להשלים בבנייה. בתוך המצבה עצמה נחצבו זוג מקומות קבורה לאבי המשפחה ולרעייתו, ומערכת קבורה מסועפת בת שמונה חדרים, שלימים נודעה בכינוי “מערת יהושפט”, נחצבה לטובת שימוש המשפחה לדורותיה.
בעיצוב הסגנון העשיר של המצבה נעשה שימוש בכל הטכניקות שבארגז הכלים של הסתת האמן – אומנות אחוזות, חצאי ורבעי עמודים, טריגליפים ומטופות, דסקיות, עיטורי חבל ודגמי צמחים, הסגנון היוֹני, דורי והמצרי – הכל לפי כל אמות הפאר בעולם הרומי-אוריינטלי, אבל שני דברים חסרים בו:
הראשון לא צריך באמת להפתיע אותנו – סטודנט לתולדות האמנות שיטייל ברומא וייתקל בבניין שכזה מייד יזעק: איפה פסלי וציורי החיות והאדם? אולם כאן בירושלים, בירת ממלכת יהודה, לא יעלה על הדעת לעשות כדבר הזה.
החסרון האמיתי הוא בשמו של האדם החשוב הקבור בפנים – ייתכן שהייתה כתובת שנעלמה עם השנים או שמלכתחילה, לא היה צורך בכתובת, שהרי כל יהודי ירושלים בני הזמן מן הסתם ידעו של מי הקבר, אבל נותרנו לתהות. סימנים שונים מצביעים על פתרון אפשרי מפתיע – אולי בכלל קבור כאן המלך אגריפס? אבל בסופו של יום, כנראה לעולם לא נדע לבטח.
הזיהוי עם אבשלום נעשה כה מושרש, עד כי מסופר שתושבי ירושלים כילו את זעמן באותו בן סורר, שהעז להרים ידו באביו וכל יהודי או מוסלמי שעברו ליד הקבר השליכו אבן, או לכל הפחות רקקו לכיוונו.
יותר מכך:
קיים מנהג, שכל הילדים העוברים ליד מצבה זו, בין אם הם ילדים יהודיים ובין אם הם ילדים סרציניים או נוצריים, מרימים אבנים מן הארץ ומשליכים אותן לעומת המצבה… אם יש למישהו בירושלים בן-סורר, הוא מוליכו לשם ומכריחו באיומים ובמלקות להשליך אבנים אל המצבה ולקלל את אבשלום, והוא מספר לבנו את פרשת-רשעותו ומותו של אבשלום… כתוצאה מזריקת אבנים זו בידי ילדים כה הרבה, נערמו ליד המצבה צרורי האבנים לערמות גדולות. ואילולא היו מסירים אותן משם מפעם לפעם, היה מקום זה מזמן רב מכוסה כולו באבנים.
הנזיר פליקס פברי, בתוך: מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ-ישראל”, עם עובד ודביר, תל אביב, 1965, עמ’ 249
המקום אכן התכסה באבנים וכאשר החלו חוקרים ראשונים להסתובב בארץ ישראל ולתעד את עתיקותיה, הם לא יכלו להבחין בחלקם התחתון של יד אבשלום ומערת יהושפט. רק בשנת 1924, בעת החפירה העברית הראשונה בירושלים, נחשף בסיס המצבה והכניסה למערת יהושפט.
החפירות במקום
מצבות נחל קדרון, המבנים המפוארים היחידים שנותרו עומדים כמעט בשלמותם מימי בית שני ועד לימינו, הפכו עד מהרה ליעד תיירותי מועדף.
כיום, השבילים סביב רוצפו, סודרו מקומות ישיבה וניתן אפילו לשבת בצל המצבה וליהנות מצלילי מוזיקה חדשה-ישנה.
