מי היה ר’ עובדיה מברטנורא

מתוך “מאיטליה לירושלים” / מנחם עמנואל הרטום ואברהם דוד

א. תולדותיו באיטליה
מפרש המשנה ר’ עובדיה מברטנורא, הנודע למן ראשית המאה הט”ו, היה חכם יהודי איטלקי בן למשפחת יר”א . הוא ידוע גם בשמו “עבדיה מבירטאנורה”, “עבדיהו ירא מבירטנורה” וכדומה. ציון זה מורה ללא ספק, שמוצאו מן עיר Bertinoro שבמחוז פורלי (Forli), בצפון-איטליה.
על קורותיו של ר’ עובדיה (להלן: רע”ב) באיטליה ידוע אך מעט. הוא שהה במחיצתו של גדול רבני איטליה במחצית השנייה של המאה הט”ו, ר’ יוסף קולון – המהרי”ק, ואף נמנה עם תלמידיו. היה זה, כנראה, בעת שישב המהרי”ק במאנטובה. נראה, ששהה גם ברומי למשך זמן בלתי-ידוע.
בשנת רמ”ה/1485, ואולי כבר קודם-לכן, ישב רע”ב עם בני משפחתו, כולל אביו, בעיר קאסטלו (Cittá di Castello). במקום הזה הוא עסק בהלוואת כספים, כפי שעולה ממסמך ממסמכי העיר הנושא את התאריך 12 בפברואר 1485. באותו מסמך הוא מכונה Maestro Servadio di Habrano da Bertinoro.
על עיסוקיו הפינאנסיים באיטליה הוא רומז גם באחת מאיגרותיו ששיגר מירושלים בשנת רמ”ט/1489 כפי שנראה להלן. הוא כותב, בין השאר, שהבנקאי “מהר”ר עמנואל חי מקמירינו” מפירנצה שיגר אליו לירושלים “מאה דוקאטי וויניציאני ככל אשר שאלתי מאתו, הם השבחים מהפקדון אשר הפקדתי אתו”.
כלומר, רע”ב הלווה לאותו בנקאי כספים, וההכנסות מריבית נשלחו אליו לירושלים. מידיעות אלו ניתן אולי גם להסיק, שהיה רע”ב איש אמיד.
י’ זנה מעלה השערה, שאיננה מבוססת דייה, שר’ עובדיה היה סופר קהילת קאסטלו בשנות השמונים של המאה הט”ו, ואף שימש, לדבריו, סופר “הוועד הכללי” שהתכנס בעיר ריקנאטי בראשית שנות השמונים. אותו ועד איגד בתוכו נציגות של כלל הקהילות היהודיות במדינה, ונהג להתכנס לעתים מזומנות – אחת לכמה שנים – כל פעם בקהילה אחרת.
ב. מסעו לארץ-ישראל
בתחילת שנת רמ”ז (סוף 1486) החל רע”ב במסעו לארץ-ישראל, כמסתבר – בגפו, ללא אשתו וילדיו. כמה חודשים לאחר בואו לירושלים, סמוך לחג הפסח רמ”ח/1488, שיגר איגרת לאביו ר’ אברהם שנשאר בעיר קאסטלו. באיגרת זו הוא מתאר את מסעו לארץ והחוויות שעברו עליו בדרכו. אגב תיאור תולדותיהם, אורח-חייהם ומנהגיהם של היהודים שפגש בכל מקום ומקום ששהה בו לחניית-ביניים, “בתשיעי באחד לחודש” (א’ כסליו) שנת רמ”ז יצא את העיר “קאשטילו”, והגיע לנאפולי דרך רומא בפרק זמן של שנים-עשר יום. לאחר שהייה של “ימים רבים” – ואין הכוונה אלא לשבועות מספר – עזב את נאפולי והגיע ל”סלירנו”. בסאלרנו שהה רע”ב לצורכי לימוד או לשם הוראה “כארבעה ירחים”. משם חזר לנאפולי, “ובחדש הרביעי ביום הצום [י”ז בתמוז] רמ”ז” יצא את נאפולי והגיע לפאלרמו שבסיציליה בהפלגה בים בת חמישה ימים.
בפאלרמו שהה רע”ב “משנים ועשרים בתמוז רמ”ז עד שבת בראשית רמ”ח. רע”ב מספר, כי בבואו לפאלרמו זכה לכבוד רב, ואף מציין ש”בקשו ממני הברורים שאדרוש להם בשבת קרוב למנחת הערב, וכך עשיתי, והתחלתי לדרוש להם בשבת של ראש חודש אז רמ”ז… עד שהוצרכתי על כרחי לדרוש בכל שבת ושבת”. עוד הוא מספר שבדרשותיו היה מוכיח בשער ו”דורש אל המתים והנשים והטף בכל שבת קרוב לשלש שעות קודם מנחת הערב… נגד המלשינים ובועלי נדות”, ולדבריו, “רבים שבו מעון זמרי, בהיותי שם חדלו המלשינים ההם”. בשל הצלחותיו בעניין זה ביקשוהו להאריך שהותו “לפחות שנה תמימה”. אולם הוא סירב, חרף הצעות כספיות מפתות. יום לאחר שבת בראשית יצא רע”ב באנייה המפליגה לאלכסנדריה. באנייה פגש ב”כ”ר משולם מוולטירה”, אותו סוחר יהודי איטלקי שהגיע לארץ-ישראל לביקור בשנת רמ”א/1481. בדרך התעכב רע”ב ימים אחדים בעיר מסינה שבאי סיציליה, ומשם הפליג לרודוס בי”א מרחשון רמ”ח, דרך הים האדריאטי, כלשונו: “הגולפו מוויניציאה” (Golfo di venezia). לאחר תלאות שונות בים הגיע לרודוס בג’ בכסלו רמ”ח. ברודוס שהה רע”ב עד ט”ו בטבת, ומשם הפליג בהפלגה בת שישה ימים למצרים. האניה השליכה עוגן מול נמל “בוקירי” (אבוקיר) השוכן בין “אליסאנדריאה” ובין “רושיט” (רשיד – Rosetta) . מאותו מקום התחיל מסעו היבשתי. מבוקירי הגיע רע”ב לאלכסנדריה בי”ד בשבט. לאחר שהייה של כשבעה ימים באלכסנדריה המשיך בדרכו לקהיר הקרויה בלשונו: “ארץ מצרים”. חלק ממסעו עשה על ספינה שיצאה מן העיר “רושיט” ושטה על נהר הנילוס. לקהיר הוא הגיע “בערב שנים עשר יום לפני הפורים”.
מקהיר יצא רע”ב “בעשרים באדר” בדרכו לארץ-ישראל בעברו במקומות האלה: “אלחנק, רחוק ממצרים [קהיר] כשתי פרסאות”, שם שהה יומיים; משם נא לבִילְבֵיס, לסַלבִיאָה, ומשם, דרך מדבר חצי-האי סיני, הגיע ל”עריש” (אל עריש) היא סֻכות, ומשם נסע לעזה. בעזה הוא התארח אצל “רב אשכנזי… ר’ משה מפראגה אשר ברח מירושלם”. את עזה יצא בי”א בניסן. למחרת היום הגיע לחברון, ובי”ג בניסן בבוקר יצא לכיוון ירושלים שאליה הגיע בו ביום.
מסעו לארץ-ישראל נמשך פרק-זמן ארוך, למעלה משנה וארבעה חודשים. כשהוא נע בדרכי עקיפין, תוך שהיות ממושכות במקומות שונים בדרכו. הוא עצמו נותן הסבר לכך בהזכירו את “גזירת הים” המפורסמת, שאותה ואת רקעה הוא מתאר בקצרה. שלטונות ויניציה אסרו על הקברניטים להעביר בספינותיהם יהודים לארץ-ישראל, כתגובה על כך שהשלטונות המוסלמיים בעצת היהודים הפקיעו מידי הפרנציסקאנים שבהר-ציון את מקום קברו של דוד ואת כנסיית רוח-הקודש שמעליו. לפי המסורת הנוצרית, אותה כנסייה היא מקום סעודתו האחרונה של ישו, ה-Coenaculum. הפקעת המקום בשנת 1428 הביא להחלת הגזירה פעמיים במאה הט”ו. רע”ב, שהיה מודע לקיומה של הגזירה, ביקש להפליג בדרך אלטרנטיבית עוקפת, והחליט לצאת מנמל נאפולי, במקום להפליג ישירות מנמל ויניציה, הפלגה שהיתה נמשכת לדבריו כארבעים יום, אולם רק בבואו לארץ נתברר לו, שהגזירה בוטלה עוד בטרם יעזוב את איטליה. וזו לשונו:
תודה לאל חי בוטלה הגזירה, ובכל שנה באים יהודים עם הגאליאי וויניציאני ועם הפיליגריני עצמם. ואין מעבר בטוח, קצר וטוב כמוהו, ומי יתן וידעתי זה בהיותי בגלילות ההם, כי לא התמהמהתי בדרך כל הימים אשר ישבתי, כי בארבעים יום יבואו הגאליאי לכל היותר מוויניציאה עד הנה.

ג. פעילותו הציבורית של ר’ עובדיה בירושלים
בהגיע רע”ב לירושלים בי”ג בניסן רמ”ח על מנת להשתקע בה, מצא בה יישוב יהודי עלוב למדי, שמנה לא יותר מאשר “שבעים בעלי בתים מדלת העם אשר אין להם מחיה”. בשהותו בקהיר כבר נתוודע רע”ב לנגיד ר’ נתן הכהן שולאל, וזה האחרון ניסה להניאו מלהתיישב בירושלים בשל המצב הקשה השורר בעיר. אולם רע”ב לא שעה לעצותיו של הנגיד והמשיך בדרכו לירושלים. בירושלים מצא רע”ב קבוצת אנשים בעלי שררה, שתלטנים שנהגו בבני עמם ביד תקיפה ואכזרית. אותם אישים, המכונים בפיו “זקנים” היו מופקדים על הטיפול השוטף בהקדשות הקהילה היהודית ושימשו כמוכסים וגובי מסי היהודים מטעם השלטונות, ולא בחלו בשום אמצעי כדי לחמוס ולרושש את אחיהם הנדכאים. רע”ב קובע בפסקנות, כי בשל התנהגותם המרושעת נטשה את העיר מרבית האוכלוסייה היהודית, ועמה סולתה ושמנה של הקהילה. לנוכח מציאות קשה זו ביקש רע”ב לעשות לשיפור המצב. מדבריו משתמע, שעם בואו לירושלים הונמכה קמעה קומתם של הזקנים. על-כל-פנים, יחסם לבני הקהילה השתנה לטובה, ושמא לא שינו אלא את טעמם. כלפיו במיוחד הם גילו יחס נאות יותר, ולא זו בלבד, אלא שפטרוהו מתשלום מסים בשנה הראשונה לשבתו בירושלים. וזו לשונו: “ועד היום הזה לא אוכל לומר [אלא] שעשו עמדי רק טוב, ושבשלום ובמישור הלכו אתי”.
ובאיגרת אחרת הוא מציין:
ועד כה לא עשו עמי תועה. אך לא פעלו עולה, הזקנים האלה, ומכל ההפסדות והמסים והעלות אשר מכבידים ושואלים מדי שבת בשבתו, לא שמו עלי, ולא שאלו ממני מאומה. גם המס הקצוב לגלגלת אשר אין נקי ממנו, לא רצו שאתן מס מן השנה הראשונה.
אין זה מן הנמנע, שהשינוי בגישתם של הזקנים לבני עמם נובע מחולשתם או מהחלשה מכוונת של מעמדם, שינוי הקשור, ככל הנראה, באישיותו הדינאמית ורבת-המעש של רע”ב, אשר עם בואו לירושלים החל נוטל על עצמו יזמות ציבוריות רבות-חשיבות בתחום החברתי והרוחני כאחד. מיד עם בואו לירושלים ניסה להשליט סדרים בענייני הקבורה, כלשונו: “נעשיתי קובר מתים בירושלם, כי לא ימצא בה נושאים מתים והולכי אחרי המטה”.
רבי עובדיה נטל חלק מכריע בפעילות הרוחנית בבית-הכנסת: נהג לדרוש בו לעתים מזומנות “בלשון הקודש”, הנעים קולו בתפילה כשליח-ציבור, ואף קבע בו עתים ללימוד הלכה.
רע”ב הקים ביזמתו מפעלי צדקה בעיר, וכך הוא כותב:
הנה האדון אדנינו מהר”ר עמנואל חי מקמירינו שלח אלי מאה דוקאטי וויניציאני… והוסיף מהר”ר עמנואל הנזכר לשלוח מנחה בית ה’ חמשה ועשרים דוקאטי וויניציאני, קצתם לשמן המאור וקצתם לעניים.
יש לשער, שפעילותו למען הקהילה בירושלים נעשתה בעצה אחת עם הנגיד היושב במצרים יהונתן-נתן שולאל, שאליו נתוודע בהיותו במצרים. זה האחרון אף הפקידו על ביתו בירושלים, שסמוך היה לבית-הכנסת – מרכז השכונה היהודית באותם ימים. ושמא קשריו של רע”ב עם הנגיד היושב במצרים משמעותם שסמכויותיו לפעול בירושלים הואצלו לו מאותו נגיד, שהרי תחום השפעתו של הנגיד היושב במצרים כלל גם את ארץ-ישראל, וירושלים בכלל זו. לנגיד היה נציג היושב בירושלים, בעל סמכויות שלטוניות, שכונה בפי הנוסע היהודי האיטלקי ר’ משולם מוולטירא בתואר “וויצו נגיד” – היינו, סגן נגיד, ושמא בתפקיד זה שימש גם רע”ב.
נראה, שמאמציו של רע”ב לשיקומו ולחיזוקו של היישוב היהודי בירושלים נשאו פרי. כשהגיע לירושלים היו בעיר כשבעים בעלי בתים יהודים (כפי שכבר צוין לעיל), וכעבור שמונה שנים בלבד כבר מנה היישוב “כמו מאתים ב”ב יהודים”. בשנה השנייה לשבתו בירושלים חל שיפור משמעותי בגביית מס הגולגולת, שקודם-לכן גבוהו הזקנים בצורה מעוותת למדי. באיגרתו השנייה, משנת רמ”ט, מספר רע”ב, שמעוות זה בא על תיקונו בהתערבותו של השולטאן. עד אז נגבה המס באופן קולקטיבי, על-פי הערכה שנקבעה שנים רבות קודם-לכן; אולם, למרות צמצומה הרב של האוכלוסייה היהודית עד שלא נותרה בקהילה אלא דלת העם שכרעה תחת הנטל הכספי הכבד לא שונתה השומה; וזו לשונו:

כי שלח המלך מכתב, וישימה לחוק עולם, אשר לא יתן שום יהודי היושב בירושלם, כי אם המס המוטל עלינו, יען אשר בתחילה היה חק למלך מאת היהודים ארבע מאות דוקאטי בכל שנה, בין שהיו יושביה מרובים בין שהיו מועטים, והיו כולם נתפשים איש על אחיו ואיש על רעהו, כי כולם היו משועבדים לזה המס. ועתה כאשר רחם ה’ ונתן כזאת בלב המלך, שייתן כל אחד מס לגלגלתו, הייתה זאת תקנה גדולה אשר לא נעשתה כמוה בירושלם זה חמישים שנה.

לדברי רע”ב הביא תיקון זה לעלייה משמעותית של האוכלוסייה היהודית בירושלים: “ורבים מאשר נדדו הלכו, שמים את פניהם לשוב לשבת בארץ”. רע”ב היה מעורב ישירות בהסדר אחר בתחום המיסוי. בזמנו היה נקבע שיעור מס היין מראש, וכל אחד מבני הקהילה, יהא מעמדו הכלכלי אשר יהא, היה משתתף בפרעונו בשיעור שווה. רע”ב הסדיר, כנראה עם השלטונות המקומיים, שלושה שיעורי מס לפי מעמדות כלכליים. ועל כך מספר תלמידו האלמוני:
עוד הפליא חסדו עמי והציל עני מחזק ממנו. וזה כי יפרעו בכל שנה חמישים דוק’ למען יוכלו לעשות יין, כי תועבה היא לישמעאלים. שלשה ערכים לגבות המעות הנה, העשירים פורעים עשרים כסף לכל קאנטרי יין, והבינונים יפרעו ששה עשר כסף, והעניים שנים עשר כספים, ואפילו מקבלי הצדקה.

לאור הדברים הללו אפשר, שאף התיקון המשמעותי בגביית מס הגולגולת היה פרי השתדלותו של רע”ב. ייתכן, שפעולותיו אלו והתמיכה שזכה לה מצד הנגיד, ואולי אף מצד הרשויות, נתנו את אותותיהן בגישתם של הזקנים אל בני עמם. ומכאן אולי הסבר לשינוי בגישת הזקנים, שעליו מצביע רע”ב (כפי שראינו לעיל), יחס שוודאי לא צמח מסימפטיה אישית.
מסיבה בלתי-ברורה נאלץ רע”ב לעזוב את ירושלים לאחר שהות של תקופה קצרה ועבר לחברון, ואפשר, שסיבת עזיבתו את ירושלים קשורה במאבק מחודש בינו לבין הזקנים, כשהפעם ידו הייתה בו על התחתונה, ושמא לכך מרמז בראש איגרת ג מחברון משנת ר”ן (צ”ל: רנ”ב ):
כי הלכתי לחברון וגרתי בה ימים רבים, עד אשר הייתה ישיבתה חביבה אלי כמעט יותר מירושלם, להיות היהודים בה מעט וטובים, ואינם כאנשי ירושלם לרוע.
מכל-מקום, כעבור שנים אחדות הוא מוצא את מקומו מחדש בירושלים, ועל כך יודע לספר תלמידו בראשית שנת רנ”ו/1495: “והאיש גדול מאד, ועל פיו ישק כל הארץ, ובלעדיו לא ירים איש את ידו, ומקצווי הארץ אליו גוים ידרושו, ואחרי דברו לא ישנו”.

ד. אימתי נפטר ר’ עובדיה?
שנת פטירתו אינה ידועה. הידיעה האחרונה על חייו מובאת באיגרת תלמידו האלמוני מראשית שנת רנ”ו. בשנת רע”ח/1518 כבר נזכר בברכת המתים: “מהר”ר עובדיה ירא ז”ל”. ייתכן מאוד, שכבר בשנת רס”ט/1509 לא היה בין החיים, שכן אין שמו נכלל בין חכמי ירושלים שחתמו בשנה זו על התקנה בדבר פטור תלמידי-חכמים ממסים. רע”ב נקבר בשיפוליו של הר הזיתים בצד נחל קדרון, בקרבת הכפר הערבי סילואן (כפר השילוח), ולפי מסורת שעוד צריכה בדיקה, נפטר בשנת ר”ס.

ה. משפחתו של ר’ עובדיה
מתוך איגרותיו ומקורות אחים אנו למדים אך מעט על בני משפחתו. את איגרתו הראשונה מירושלים משנת רמ”ח שיגר לאביו הישיש ר’ אברהם, המתגורר בעיר “קסטילו”. את איגרתו השנייה מירושלים הוא משגר בשנת רמ”ט לאחיו ששמו אינו ידוע, ועמו התמיד בחליפת איגרות. מאיגרתו הראשונה – אל אביו – עולה, שהיו לו אחים נוספים, שכן הוא מאחל לו: “ושמח בבניך ובבני בניך”. נשתמרה בידנו עדות מעניינת על אחד מאחיו של רע”ב שהיה איש אמיד ועסק אף הוא בעניינים פינאנסיים, ותמך בו בעת שבתו בירושלים. וכך כותב ר’ שמואל דימדינה בספר דרשותיו:
שמעתי מפי מורי הרב הגדול מהררי”ט זצ”ל מאיש חסד שהיה באיטאליה, והיה מכניס אורחים ומפרנסם ומכלכלם והוא ואחי נתארחו אצלו וראו אותו, ולבני ביתו בלבושים שפלים עד מאד, עד שחשבו היות משרת, לא בעל החנות, יצא שמו וטיבו בעולם ושאלו אליו, למה היה מתנהג עצמו בכל כך שפלות עם היותו מופלג בעוש’ כפי אותו הזמ’, ואמר שהיו לו ד’ או ה’ אלפי’ זהבי’ שהיו מרויחים תמיד, והיה צריך לשלוח לאחיו הרב ר’ עובדיה מפרש המשניות ק’ זהובים.

בשלוש איגרותיו מארץ-ישראל, ואף בשאר חיבוריו, אין הוא רומז ולו ברמז קל לא על אשתו ולא על צאצאיו. ד’ תמר ביקש להסיק מכך, שהוא עלה לארץ כאלמן, ולא העמיד צאצאים. אולם ייתכן, שזכר לצאצאיו נשתמר בכרוניקה הדנה בדברי הימים של האפיפיור פאוולו הרביעי, לבנימין נחמיה בן אלנתן, המספר, שבשנת שי”ט פגעו שליחי האפיפיור הנזכר “ברכושם כספם וזהבם” של “בני רב עובדיה ירא משועי הארץ”. באותה עת אנו מוצאים את “הרב ר’ פתחיה ירא מספוליטי… והר”ר משה הרופא בנו”, ושמא אף הם מצאצאיו או מבני משפחתו.
אחד מקרוביו, אחיינו, היה ר’ עובדיה המון בן זכריה “מבני בית ברטנורא”, הוא התגורר בצפת במחצית השניה של המאה הט”ז והותיר אחריו חיבורים אחדים בקבלה. לא ברור אם אביו של הלה, ר’ זכריה, היא אחיו של ר’ עובדיה הנרמז לעיל בדברי ר’ שמואל די מדינה, או שמא היה גיסו.

ו. דמותו הרוחנית של ר’ עובדיה
רע”ב השאיר היטב את רישומו על בני דורו והדורות הבאים אחריו כחכם גדול וחשוב. אחד מגדולי חכמי ההלכה במאה הט”ז, ר’ דוד אבן אבי זמרא, הרדב”ז, יודע לספר עליו: “רבינו עובדיה… היה מפורסם בחכמה וראש לכל רבני ירושלים, והוא היה תלמיד אשכנזים וראה כל דברי הראשונים”. מדבריו עולה, שהאיש יצק מים על ידיהם של חכמים אשכנזים; ברם, אין כמובן בעובדה זו כדי להצביע על מוצאו מאשכנז. מכל-מקום, ידוע רק אחד מרבותיו, ר’ יוסף קולון הצרפתי, שהיה מגדולי חכמי איטליה במאה הט”ו. אין ידוע אם עסק רע”ב בהוראה בעת היותו באיטליה, בנוסף לעיסוקיו בעניינים פינאנסיים. מכל-מקום, המדקדק ר’ שלמה מאורבינו מציין בסוף ספרו אוהל מועד: “כמ”ר עובדיה ירא יצ”ו אשר ממנו חפרנו אוכל כל ימי צבאנו”. כמסתבר היה רע”ב נאה דורש: בעת שהייתו בקהילת פאלרמו בדרכו לארץ-ישראל היה דורש בפני הקהל שם, והם אף הפצירו בו, לשווא, להאריך שהותו בקהילה ולשמש דרשן קבוע שם. ר’ עובדיה עוד יודע לספר, שדברי התוכחה שהשמיע באותה קהילה, שרבו בה פורקי עול, נפלו על אזניים קשובות. וכך הצליח, לדבריו, בדרשותיו להחזיר רבים למוטב. בהגיעו לירושלים בשנת רמ”ח מצא בה קהילה עלובה. הישיבה שהייתה קודם-לכן בירושלים חדלה להתקיים באותה עת. על כן התמקדה פעילותו הרוחנית בבית-הכנסת. הוא מספר, שהיה דורש בבית-הכנסת “פעמים בחודש… בלשון הקודש”. מאוחר יותר, בתחילת שנת רנ”ו, ואולי עוד קודם-לכן, הוא נהג לדרוש לעתים נדירות יותר “פעמים או שלש בשנה” בשלוש הרגלים ו”בימי תשובה”. בבית-הכנסת הוא אף קבע עתים “ללמוד הלכה” פעמיים ביום ערב ובוקר, כנראה סמוך לפני התפילות או אחריהן, ובהקשר לכך הוא מוסיף: “ושני תלמידים ספרדים לומדים אתי בקבע, ופה אתנו היום שני רבנים אשכנזים”. אחד מתלמידיו הספרדים שעמו למד הלכה היה “הרב כמהר”ר יוסף אליסכנדראני”, שעליו יודע לספר ר’ יעקב בירב, “שהיה בקי גדול וחבר להרב רבינו עובדיא ז”ל הנודע בירושלם… וזה החכם היה לומד לעולם עם הרב הנזכר, והרב הנזכר היה אומר פסק בירושלם ע”ה בספר הרמב”ם כמנהג שם”. ושמא תלמידו השני היה “כמהרר”י אלבו”, המביא בשמו דבר הלכה ששמע ממנו בדין אמירת י”ג מידות.
ממקור אחר נראה, שרע”ב היה הדמות הרוחנית הדומינאנטית בירושלים; הרדב”ז מכנהו, כפי שכבר ראינו, “ראש לכל רבני ירושלים”, ועוד מוסיף שם ש”כל חכמי צרפת וספרד ואשכנז שבירושלם, היו יושבים לפניו כפופים לו”. על פעילותו בתחום הפסיקה ידוע אך מעט. באיגרת א הוא מספר על פסק שנתן בדין דבש ענבים, אם דינו כיין נסך שנאסר שימושו אם נעשה שלא על-ידי ישראל; וכך כותב הוא: “ונשאלתי על זה בעזה ובירושלם, ונתבקשתי להימנות בהיתר זה, ויש בו כמה צדדים להיתר, ומפני שראיתי החכמים אשר היו לפני שלא מלאם לבם להתיר, לא רציתי לפרוץ גדר”.

By |2016-10-27T16:27:23+03:00יום ראשון,15 מאי , 2016|Categories: חדשות|0 תגובות
avatar
Photo and Image Files
 
 
 
 
 
 
 
 
Other File Types
 
 
 
 
 
 
 
 
  הירשם  
הודע על