[fusion_title size=”2″ content_align=”left” style_type=”default” sep_color=”” margin_top=”” margin_bottom=”” class=”” id=””]הרב מאיר אוירבך[/fusion_title]

נולד בעיירה דוברי שבמחוז קאליש בשנת ה’תקע”ה (1815 .(בהיות כבן 25 נתמנה לרב בעיירת מולדתו, דוברי. לאחר מכן כיהן במשך שבע שנים כרב בעיר קובל שבווהלין (אוקראינה). בשנת ה’תר”ו (1846 (נקרא לכהן כאב”ד בעיר ק”ל”, בה ישב כתשע שנים בתפקיד זה . בשנת ה’תרט”ו (1855 (עבר לקהילת קאליש, שם עסק ברבנות וגם במסחר. בשנת ה’תרי”ט (1859 (עלה לארץ ישראל, וקבע את מקום מושבו בירושלים. באותה תקופה הרה”ג שמואל סלנט היה צריך לנסוע מארץ ישראל, מינה את רבינו לעמוד במקומו בראש בבית הדין של הקהילה האשכנזית בירושלים, ולאחר חזרתו, השאירו את רבינו בתפקידו זה. ייסד את ישיבת “אהל יעקב”. כ”כ שימש כרב ביה”כ בית יעקב (שבבית הכנסת חורבת רבי יהודה החסיד) אשר בו דרש תדיר, וכן היה נשיא מוסדות עץ חיים ובית הרפואה ‘ביקור חולים ‘ שהיה ממייסדיו. בסיועו נרכשה הקרקע שעליה הוקמה השכונה “מאה שערים”, וכן השתתף בבניית ‘משכנות ישר ‘ ‘,אל נחלת שבעה ‘ ועוד. כמו כן קנה מהערבים מגרש גדול, שלימים היה לשכונת בית דוד. היה גם ממייסדי בית הכנסת ישועות יעקב. בעל רוח- הקודש. נפטר ב- ה אייר ה’תרל”ח (1878 .(ציונו בהר-הזיתים שבירושלים. חי כ-62 שנים. אביו: ר’ יצחק איציק (שימש כרב עיירת דוברי), אמו: מ רת הענא (אמו נפטרה בינקותו והוא לא זכה להכירה .) מספריו: אמרי בינה בתקופת רבינו הצרות תכפו וכאשר ביקשו לרכוש קרקעות כדי שיוכלו להשתקע בארץ ישראל והיה נראה כי הרכישה עומדת להיגמר, צצו להם ‘בעלי־בתים ‘ חדשים מדומים אשר טענו לזכויותיהם בקרקע זו, ואת כולם היו מוכרחים לפצות, שאם לא כן לא היו השלטונות התורכיים מעבירים ב’טאבו ‘ את הקרקע על שם הקונה. והנה נתרגשה ובאה צרה מסובכת על חברת ‘מאה שערים’, שאיימה לא רק להשבית ולמוטט את כל תכניותיה, אלא אף העמידה בסכנה של ממש את ראשי החברה, וכך היה המעשה: בסמוך למקום עליו נבנתה לבסוף מאה שערים, בחלקו של ביה”כ כולל ‘בוקרשט’, עמדה ביקתה בה התגורר מסיונר גרמני, אשר ניהל פעילות מסיונרית בסביבה. לאותו מסיונר היה כרם גדול, ובו הועסקו פועלים ערביים. בין הפועלים הללו היה אחד, אשר הייתה לו קרקע קטנה בשטחה של השכונה החדשה. כאשר נודעה למסיונר עובדה זו, החל לשדל את הפועל ולהסיתו, שלא ימכור את חלקו ליהודים, מתוך חשש שמא היהודים יגלו את הפעילות המסיונרית שלו. הוא אף הבטיח לו, שאם לא ימכור את חלקו ליהודים, יעלה את שכרו בעבודת הכרם בכפל כפליים. אותו ערבי הבטיח למעבידו , כי יפר את עצת היהודים, ולא ימכור את חלקו ו אף יניא את בני משפחתו מלמכור את חלקם באותו השטח. אולם בצנעה, נשא ונתן בפועל עם היהודיים ואף המריץ את קרוביו לעשות כמוהו ולהביא את העסק לידי גמר, מאחר שהמחיר אותו ביקשו לשלם היה גבוה במיוחד. הגרמני הכיר את שכירו, וידע כי הבטחתו היא מן השפה ולחוץ, ולפיכך זמם לחסלו. יום אחד בהיותם בכרם לבדם באין רואה, דקר הגרמני את הערבי למוות, והערים עליו ערימת עפר גדולה כדי להסתיר גופ .תו מסיונר זה לא הסתפק בהריגתו, אלא אף סינן שמועה, כי יד היהודים מעורבת בהיעלמו הפתאומי של הערבי, וזאת מאחר שסירב למכור את חלקו בקרקע שבשטח השכונה, בשל כך רצחוהו נפש. שמועה זו עשתה כנפיים, וכל אנשי הכפר הופיעו לפני המושל־הפחה ותבעו נקם. הם דרשו, כי הרוצחים ייאסרו מיד, ואם לאו – יעשו דין לעצמם ויקיימו ברוצחים את ‘גאולת הדם’. החשוד העיקרי בעיני הערבים, אשר רצו לכלות בו את זעמם, היה רבי יאשע ריבלין בעצמו, אשר היה מפורסם בפעילותו לבניין ירושלים. המושל-הפחה, שידע והכיר היטב את עדת היהודים ואת ר ‘ יאשע, הבין כי ידיהם לא שפכו את הדם וכי עלילת דם זו נרקמה על ידי חתרנים, הרוצים לקעקע את ייסודה של שכונת היהודים החדשה, אך מאידך גיסא חשש כי הערבים הזועמים יקיימו את איומם , אם לא יימצא הרוצח האמיתי. לפיכך שיגר שליח להזהיר את ר ‘ יאשע ויעץ לו לברוח מן הארץ מחוסר אפשרות להגן עליו. באותה עצה היה גם הקונסול האנגלי. ‘ר יאשע הבין שעצתם נכונה, שכן האיום אינו איום סרק. הוא חיפש מקום מסתור ומצאו באחת מחורבות ירושלים. בנוסף, שכר יהודי ירושלמי, שנודע בפקחותו, בשם ר ‘ יעקב דוד סלוטקין, שישמש כאיש-קשר וידאג לקיומו, וכן שיספק לו ידיעות על הנעשה והנשמע בעיר. ‘ר יעקב דוד שמר את סודו כראוי, ומלבד כמה מגדולי ירושלים, לא ידע איש על מקומו של ר ‘ יאשע. נדמה היה כאילו נבלע באדמה החדשה. אלא שכאן מצאו כמה קנטרנים, שעדיין לא השלימו עם תכניותיו של ר ‘ יאשע, הזדמנות להיפרע ממנו, והפיצו שמועה, אשר רבים האמינו בה, כי ר ‘ יאשע ערק לחו”ל עם צרור כספה של החברה, והואיל והסוד נשמר, ותהום כל העיר. החברים ובני משפחותיהם צרו על ‘ועד החברה ‘ ותבעו את פרוטותיהם העשוקות, וכמעט שהצליחו לעולל את אשר לא עלה בידי הערבים. לנפץ את כל התוכנית לבני ‘ן י מאה שערים’. ר ‘ יאשע ש , חשש שמא מקומו יתגלה, שיגר אגרת לרבינו ‘, ר מאיר אוירבך, ששימש אז כרבה של ירושלים, למען יעשה הכל כדי שהאמת תתגלה. הגאון רבי מאיר אוירבך, הסתגר בחדרו, קיבל תענית על עצמו וביקש מהקב”ה לכונן את הישוב החדש ב’מאה שערים ‘ למחרת יצא הרב מחדרו ושלח בידי משמשו להודיע לר ‘ יאשע וכן ליתר חברי אגודת ‘מאה שערים’, שבטחונו חזק בה ‘ ושבתוך שבוע ימים תתגלה האמת, וכאור היום יצא משפטו של הרוצח. מקובל היה רבינו כאיש קדוש, ומשום כך התפשטו דבריו חיש מהר בכל העיר, והציבור כולו נדרך בציפיה לראות , כיצד יפול דבר. יום הלך ויום בא, וכעבור חמישה ימים, בא המושל עם מלוויו לכרם הגרמני כדי לרכוש מענביו, שנודעו כמשובחים ביותר, כמנהגו מידי שנה בעונה זו. בבוא המושל לכרם, נוהג הגרמני מפני כבוד המלכות לקחתו לסיור למען יבחר את האשכולות העסיסיים והיפים ביותר . לאחר שהמושל הצביע על הגפנים שישרו בעיניו, ציווה בעל הכרם לפועליו לבוצרן ולהכינן לו, והמושל ומלוויו היו מתיישבים בינתיים באחת מפינות הכרם וממתינים עד שיסיימו הפועלים. לפתע, ניתר הפחה ממקומו וקרא: “מהו הריח הרע, שעולה בנחירי “. “י? ריח פגר הוא זה! “, נענה אחר ממלוויו. ותוך כדי עמדו, הצביע הפחה על גבשושית העפר שממול. “מסתבר”, קרא הפחה, “כי שינוי זה בנוף המוכר לי מזה שנים, הוא הביא עמו את הריח הרע”. ואכן כשהתקרבו החבורה לחזות בגבשושית מקרוב, הכה הריח חריפות בנחיריהם. “אחמד!”, פקד על אחד הפועלים”, סלק גבשושית זו, ונראה איזה פגר מונח תחתיה!”. לתדהמתם הרבה , גילה אחמד תוך דקות אחדות את גופתו של חברו הנעלם, שהכירו היטב, ואם לא די בכך, הרי עם גילוי הגופה מצא לידה גם מכתב, המיועד לבעל הכרם, ואשר כפי הנראה נפל מכיסו , בעת שהתעסק בהטמנת הגופה. לאור חשיפת ממצאים אלה שוב לא יכול היה הגרמני לעמוד בחקירתו של הפחה, הוא הודה בפשע הנתעב. או אז, הורה המושל לתלות אותו. לאחר שתלו את המסיונר, יצא ר ‘ יאשע ממחבואו, ואז נוכחו כולם לדעת , עד להיכן מגיעה קדושתו של הגאון מקאליש.

0 0 vote
Article Rating