המעבר מקבורה משפחתית לאישית

מאת: מיכאל בראור

במערות הקבורה של ימי הבית הראשון נקברו דורות של בני אותה משפחה, תוך ליקוט לבור איסוף – מעשה שמשמעותו היא שהזהות היחידה שיכולה להיות לאדם מרגע שנקבר במערה היא הזהות של המשפחה בעלת המערה. קבורה זו של נפטרים רבים יחדיו מעידה על חברה שבה יש עדיפות למעמד היחידה המשפחתית על פני מעמדו של היחיד.

מרבית מערות הקבורה מימי הבית השני מתוארכות לתקופה ההלניסטית והרומית(בעיקר מן המאה השנייה לפנה”ס ואילך). מראשית התקופה ההלניסטית ואילך רווח השימוש בכוכים במערות הקבורה. תופעה זו מאפיינת למעלה ממחצית ממערות מערות הכוכים מבוססות על מבנה מערת הקבורה של ימי הקבורה שנחשפו עד כה. הבית הראשון – דהיינו חדר מרכזי מוקף באצטבאות בצורת ח’ – שאליו נוספו ברוב המקרים כוכים חצובים בדפנות המשכבים.10 מלבד כוכים באורך מלא לקבורה ראשונית (המחליפים את המשכבים של ימי הבית הראשון) יש לעתים גם כוכי ליקוט קטנים יותר, המחליפים את המאספה. בכוכים הונח נקבר יחיד או לעתים נקברים בודדים, בניגוד למאספה שבה הונחו יחד עצמות של מספר גדול של נקברים.

איור 5 :כוכי קבורה

איור 5 :כוכי קבורה

במאה השנים שלפני החורבן אנו מוצאים, נוסף על השימוש בכוכים, שימוש נרחב בגלוסקמאות – תיבות קטנות עשויות אבן )ובמקרים נדירים עופרת או חומרים אחרים( ששימשו לקבורה משנית של נפטר יחיד ולעתים של שניים-שלושה נפטרים. הגלוסקמאות הונחו בכוכים שבמערה או פוזרו בחלל המערה. ישראל לוין כתב כי הקבורה בגלוסקמאות היא תופעה המיוחדת לתקופה הרומית הקדומה מן השליש האחרון של המאה הראשונה לפנה”ס ועד חורבן הבית. אופן קבורה זה היה ייחודי לחברה היהודית ואינו מוכר בחברות אחרות באימפריה הרומית, ורווח בעיקר באזור ירושלים ובין כל תושביה.

איור 6 :גלוסקמאות

איור 6 :גלוסקמאות

המעבר לשימוש בכוכים ובגלוסקמאות הוא מעבר מקבורה משפחתית – שבה אין מקום מיוחד לפרט – לקבורה אינדיבידואלית – שבה לכל נפטר מיועד מקום קבורה משלו. בשים לב לזיקה שכבר עמדנו עליה בין תפיסת עולמם של החיים לבין מנהגי הקבורה, מסתבר שמעבר זה משקף שינוי תרבותי משמעותי שחל בחברה היהודית בירושלים בתקופה ההלניסטית והרומית, ומכיוון שראשית השימוש בקבורת כוכים מתוארך לראשית התקופה ההלניסטית, עלינו לחפש אפוא את מקורות השינוי בדפוסי הקבורה במפגש עם התרבות ההלניסטית.

בניגוד לסדר ההיררכי שהתקיים בתרבויות המזרח והגדיר את המלכים כשליטים בחסד האל, וממילא את התושבים כנחותים וככפופים לשליט מעצם סדר הדברים ה’טבעי’, השלטון בערים היווניות היה מבוסס על מעמדם האינדיבידואלי של האזרחים כבני חורין. המרכיב היסודי שעליו נשען השלטון לא היה סמכות אלוהית של המלך, או בחירת המשפחה – אלא מעמדו של האדם היחיד. בחברה כזו מסתבר כי גם בקבורה יינתן מקום ליחיד.

יש הטוענים כי מקור נוסף להתחזקות מעמד קבורת היחיד הוא תפיסת העולם הדואליסטית שבאה מיוון. לדבריהם בתפיסת העולם המוניסטית שנמצאת במקרא (הגורסת אחדות של הגוף והנפש) אין מקום מיוחד לגורל הגוף בנפרד מנשמתו.13 נוסף על כך, תפיסת העולם המקראית היא קולקטיבית ונותנת משמעות לפרט בהיותו חלק מקבוצה (האומה או המשפחה). לעומת זאת, תפיסת העולם ההלניסטית מבדילה בין החומרי ובין ההיולי, ומתוך כך נותנת מקום לאדם הפרטי גם לאחר המוות, וממילא גם לקבורתו האישית. לטענתם תיאור תחיית המתים ליחידים נמצא רק בספרים המאוחרים של המקרא (דניאל יב, ב), שזמן כתיבתם מזוהה עם ראשית התקופה ההלניסטית. בספר מקבים ב אנו מוצאים נכונות למסירות נפש הנשענת על האמונה בתחיית המתים, ובספריו של יוסף בן מתתיהו כבר ברורה התפיסה בדבר הפרדה בין גוף לנשמה, כפי שאפשר לראות בנאומו נגד ההתאבדות ביודפת )מלחמת היהודים ג, ה( ובנאום ההתאבדות שהוא שם בפיו של אלעזר בן יאיר במצדה (שם, ז, ז). כלומר, המפגש הראשון שלנו עם אמונה בתחיית המתים ליחידים במקורותינו מקביל למפגש עם העולם ההלניסטי אשר הביא עמו עולם מושגים חדש, הנותן מקום רב יותר לאינדיבידואל בחייו . ודוגל בהישארות הנפש לאחר מותו.

ממצא המבטא בעוצמה רבה את מעבר המוקד התרבותי והאמוני מן הציבור והמשפחה אל היחיד הוא מערות הקבורה הלא-משפחתיות: מערות הקבורה המוכרות לנו מתקופת הבית הראשון מתייחסות לתא המשפחתי – ברוב המכריע של המקרים למשפחה המורחבת, ובמקרים אחדים, כנראה של אישים רמי מעלה, לזוג או אף ליחיד.17 לא ידוע לנו על מערת קבורה שבה נקברו אנשים שאינם בני אותה משפחה. לעומת זאת, בתקופת הבית השני אנו מוצאים מערות קבורה ששימשו לקבורה משותפת של זרים, גרים, עולי רגלים וכו’.18 מערה כזו היא יותר לא-משפחתית אפילו ממערת קבורה ליחיד, מכיוון שמערת קבורה ליחיד אמנם איננה מגדירה זהות משפחתית, אבל גם איננה מגדירה זהות אחרת, ואילו מערת קבורה המכילה קבוצה של אנשים שאינם בני משפחה משמשת בפועל כמגדירה של זהות חלופית לזהות המשפחתית – זהות כיתתית, זהות על-פי מוצא משותף, זהות על-פי מעמד חברתי דומה וכדומה.

לסיכום, תהליך התפתחות מנהגי הקבורה והשינויים שחלו בו כלל שני שלבים עיקריים: ראשית, הוספת הכוכים למבנה המסורתי של המערה בתקופה ההלניסטית, והחל מן המאה הראשונה לפנה”ס – הופעת הגלוסקמאות. יצחק רחמני ורחל חכלילי ראו בהתפתחויות אלו תוצאה של התפתחות עולם האמונות היהודי (בדגש על האמונה בתחיית המתים), שנצבעה בגוונים תרבותיים חיצוניים. ניסן רובין וישראל לוין ראו בהן השפעה חיצונית שנצבעה בגוונים יהודיים.

נראה לי שיש לעמוד על המשותף לגישות השונות: ראשיתם של מנהגי הקבורה המוכרים לנו בחברה היהודית הוא במערת הקבורה המשפחתית, שבה נהגה קבורה שנייה בבור איסוף (מאספה) – ובכך בא לידי ביטוי התא המשפחתי. כל ההשפעות והשינויים שהתחוללו לאחר מכן לא הצליחו לערער את מעמדה של מערת הקבורה, שרק התחזק והשימוש בה הפך לרווח יותר. אמנם המכנה המשותף שאותו מגדירה המערה עבר טלטלה, כאשר בשלהי ימי הבית השני החלו להיווצר מוקדי זהות חלופיים לתא המשפחתי המורחב, אך העובדה, שאפילו תהליך זה לא גרם לעזיבת המערות, יכולה ללמד אותנו שהחברה היהודית, גם במשך כל ימי הבית השני, נותרה ביסודה חברה קהילתית – כאשר גם עליית קרנו של הפרט יכלה להתרחש רק במסגרת קהילה רחבה יותר, ולא במקום השתייכות קהילתית.

חלק ג המונומנטים הגדולים והחברה הירושלמית ערב החורבן

 

avatar
Photo and Image Files
 
 
 
 
 
 
 
 
Other File Types
 
 
 
 
 
 
 
 
  הירשם  
הודע על

נא בדוק את החיבור שלך לאינטרנט