ההתייחסות לחילול בית העלמין בעיתונות

מאת: שרה ברנע

מסקירת העיתונים של אותה תקופה: “דבר”, “על המשמר”, “הצפה”, “חרות”, “מעריב”, “ידיעות אחרונות” ו”הארץ” (עיתון “הארץ” נסקר רק בשנים 1948 ,1954 ,1962), עולה שנושא חילול בית העלמין בהר הזיתים לא זכה לסיקור עיתונאי רחב. עם זאת, אנו עדים לשלושה פרקי זמן שבהם הנושא עלה לכותרות בעיתונות היומית: בשנים 1948-1951 , 1954-1955 ו-1961-1963 .בחינת הכתבות שפורסמו בשלוש תקופות אלו מאפשרת הצצה אל הנעשה בשטח בית הקברות המחולל, התרשמות מדעות שונות של עיתונאים ואישי ציבור ישראלים ביחס לנושא וכן עשויה ללמד באלו דרכים פעלו אישים ומוסדות ציבור בתגובה לחילול המקום.

1948-1951

כתבות שפורסמו בעיתונות הכתובה בין השנים 1948-1951 מעידות על כך שכבר בשנת 1948 חולל בית הקברות וכי הדבר היה ידוע לגורמים ישראלים. ביוני 1948 ,במהלך ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות, נכתב בעיתון “הצפה”:

מר ישראל ברדקי, ראש החברה קדישא, הודיע שוב לקהילת ירושלים על תועבות הערבים הממשיכים גם בימי ההפוגה ומחללים קדושת בית הקברות העתיק שעל הר הזיתים ומשתמשים במצבות הקברים להקמת מחסומים ואין מוחה בידם (הצפה, 48.6.29).

בשנת 1950 פרסם פרופ’ יוסף יואל ריבלין בעיתון “הד המזרח” מאמר ששמו “בעיית הר הזיתים” (הד המזרח, 1950.4.28). ריבלין, אביו של נשיא המדינה ראובן ריבלין, היה מזרחן, פובליציסט ופעיל בתנועת החרות. במאמרו הוא תיאר בהרחבה את בעיית הר הזיתים וניתח אותה. המאמר עוסק בשתיקה ובאי-העשייה של הגופים השונים בממשלה סביב נושא הריסתו של בית העלמין וביחס המפלה בין הר הזיתים לאתרים אחרים: “למה מחרישים הכול בלא הבדל בעניין הר הזיתים?” – תהה ריבלין וקבל על כך:

שעד היום הזה לא שמענו ולא כלום מן הדרישה הישראלית בעניין הר הזיתים באיזה משא ומתן, אם מדיני טהור ואם מדיני דתי או דתי מדיני, שאומות אחרות משתמשות בו בשעת הצורך. לא שמענו אף פעם הצעה לבדוק את הקיים עדיין ולקיימו, לשים קץ להמשכת הריסתו. דומה כאילו ממש הפקרנו אותו.

לאחר שסקר את גדולי הדורות הקבורים בבית העלמין ועמד על קדושת ההר ועל היותו עדות היסטורית ושטר חזקה לקיום יישוב יהודי בירושלים, התלונן ריבלין על גופים שונים במדינת ישראל. הוא תקף את אנשי הקיבוצים והמושבים מזה ואת מפלגת אגודת ישראל מזה, שלדבריו “עושה את כל מעשיה פלסתר, כשהיא מחרישה לנוכח היחס להר הזיתים. לעג מר הוא לאיש ירושלים כל אותו הרעש שמפלגת הדת מרימה מסביב להר ציון שלקחה לה במידה מרובה מונופולין עליו”. לאחר מכן תבע כי:

כשם שדאגו “חכמי המדינה” שלנו לגופותיהם של חללי המערכות להביאם לקבר ישראל – ויפה עשו – כן עליהם לדאוג גם לאלה שנקברו בקבר ישראל לבל יחללו את קברותיהם, לבל ישביתו זכרם, לבל תטלטלנה עצמותיהם לבל ינהגו זלזול בהם.

בהמשך דבריו השווה ריבלין את הר הזיתים להר הצופים הנמצא בצפון הרכס וכתב:

לא ויתרנו על הר הצופים, מקום האוניברסיטה העברית. ידענו לשמור משמרתו במחיר יקר עד מאד, ואין אנחנו מוותרים עליו גם כיום בהיותו מוקף מכל עבריו אויב. סימן יפה הוא לנו, אולם סימן רע ותעודת שפלות תעודת חוסר כבוד עצמי יהיה בזה אם לא נדע לעמוד באותה מידה, אם לא יותר מכן, על קדושת הר הזיתים לנו. קדושה שאין למישהוא אחר חלק בה. קדושה שאין למישהוא אחר טענות עוררין עליה.

לבסוף, כאיש היישוב הישן בירושלים, הפציר

ואולם גם רגש יש כאן, רגש כבוד של העם כולו, רגש כבוד של חלק גדול מהיישוב הוותיק. גם כלפי היישוב הוותיק יש לשלטונות חובה משהי. גם הוא אינו אבק דרכים. תבוא הדרישה ובה יבחנו גם שלטונותינו.

ברם, דבריו של ריבלין היו בבחינת “קול קורא במדבר”. הם לא הותירו רושם רב ולא נודעה להם השפעה. בשנת 1951 דיווח העיתון חרות על הרס בבית הקברות ועל התחלת השימוש במצבות לצרכי בנייה (חרות, 51.7.1 ). מכאן ועד שנת 1954 הייתה שתיקה בעיתונות. דומה כי חורבן בית העלמין לא הטריד איש.

בית העלמין הר הזיתים

1954-1955

בשנים 1954-1955 פורסמו כתבות רבות בעניין הר הזיתים. הגורם לגל הכתבות היה צילומים שהביאו עמם תיירים וצליינים משטח בית הקברות המחולל. הפרסום בעיתונות הכה גלים והניע מהלך של תגובות, מחאות ופעילויות בצד הישראלי ובצד הירדני. הידיעות
והכתבות שפורסמו במשך שנה זו מראות תמונה כוללת ורציפה של מה שהתרחש בהר תחת השלטון הירדני: חילול שיטתי של בית העלמין ושימוש במצבות ובאבנים לצרכי מסחר ולצורך בניית מחנות צבאיים. ב-9 ביולי 1954 פורסמה בעיתון “מעריב” כתבה גדולה תחת הכותרת: “000,50 מצבות חוללו בהר הזיתים”. הגיבור הראשי של הכתבה הוא הרב חיים אברהם שאג, חבר הכנסת הראשונה ויו”ר חברה קדישא של קהילת ירושלים. בעזרת תמונות שצילמו תיירים, טלסקופים שהעמידו הרב ועוזריו בנקודות תצפית שונות והשוואה לתצלומי אוויר ישנים, הגיעו למסקנה ש-50 אלף מצבות חוללו – משמע %70 מבית הקברות נהרס. כאמור, בדוח הוועדה לבדיקת חילול בתי העלמין בהר הזיתים ובחברון נכתב כי חוללו 38,000  מצבות. ברור כי בשני הדיווחים, ובעיקר בדיווח העיתונאי, מדובר בהערכה בלבד. בכתבה נטען כי מצבות גדולי ירושלים נמחקו מעל פני האדמה, לוחות המצבות נערמו
והאבנים נעקרו ונלקחו לצרכי בניין, וכי הן שימשו לבניית מחנות של הלגיון הירדני.  המסקנה הייתה שההרס נעשה לא רק לשמו אלא לצורך מסחרי. החשש הגדול היה שסימון הקברים אבד וזיהוי מקומות הקבורה ייעשה בלתי אפשרי. כמו כן צוין שקברו של הרב קוק לא נהרס, וההשערה הייתה כי הסיבה היא שהמצבה עשויה כולה מאבן אחת גדולה. קיימות עדויות נוספות המספרות על חלקות של משפחות מיוחסות שלאנהרסו (ידיעות אחרונות, 54.7.19). מטרתו של הרב שאג הייתה לצאת למסע עולמי להצלת ההר. הוא שיגר מכתבים למשרד החוץ ולנשיא המדינה, נפגש עם הרב הראשי האשכנזי, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, עם רבה הראשי של ירושלים, הרב צבי פסח פרנק ועם רב העדה החרדית, הרב פנחס אפשטיין, והציע להם שהרבנות תקיים תפילות ועצרות מחאה. בעקבות זאת הוחלט להתכנס בי”ז בתמוז באותה שנה לאמירת תהילים וקריאת פרקי איכה. לאחר פניות אחדות למשרד החוץ פנה הרב שאג לחבר הכנסת אליהו אלישר, יליד ירושלים, וביקש ממנו שיעלה את הנושא על סדר יומה של הכנסת, וכך אכן עשה. בתגובה לכך הציע שר החוץ משה שרת להעביר את הטיפול בנושא לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, וכך הוחלט.

בעקבות ההחלטה פרסם חבר הכנסת יוחנן בדר, שהיה גם עורך העיתון “חרות”, מאמר חריף בשם “קברי-האבות ועתיד האומה” (חרות, 54.7.2). את המאמר פרסם לאחר שיחה שהייתה לו עם הרב שאג, שממנו שמע על חילול המצבות ועל ניסיונו לעורר את דעת הקהל. בדר חשש כי משמעות הצעתו של שרת להעביר את הנושא לדיון בוועדה היא שהפרשה תיקבר ותישכח. במאמרו יצא נגד מדיניות ההשתקה של מפא”י, הנוקטת לכאורה בפעילות דיפלומטית סודית וזהירה, ונגד האדישות של אלו הטוענים שיש דברים חשובים יותר מאשר להילחם על קברי אבות. בסיום דבריו כתב בדר:

דור שאיננו מכבד את זכר אבותיו, אינו מסוגל להקריב למען בניו. אדם שאינו מכבד את האתמול של האומה, לא יקריב את הקרבן העליון למען המחר שיבוא אחרי שהוא כבר יהיה בקבר… כל עם מביא את בניו למוזיאון בו נתרכזו מזכרות דברי ימיו, לאנדרטאות זכר לגיבורים, לקדושים, לקברותיהם, לקברי אבות. הכרת הקשר ההיסטורי ההופך את הדורות לשלמות אחת הוא אבן הפינה לקיום לאומי ולקיום פיזי של עם כאחת. ואנחנו מה נעשה? האם ניתן בידי הצעיר משקפת שיראה דרכה איך האויב מתוך זלזול וחוצפה מתנקש בבית העלמין הקדוש של ישראל, מחסלו בשיטתיות של עסק מסחרי,
והעם יושב לו בחיבוק ידיים ואינו מגיב וקובר את העניין בישיבה סגורהוסודית ועובר לסדר היום? יש למרוד כנגד הקלון של המעשיות. הנוער שילמד להילחם בעד קברי אבות – ידע לנצח למען עצמו ולמען עתיד האומה

כאמור, המקור העיקרי לידיעות על אודות ההרס היה צילומים ודיווחים שהביאו עמם תיירים שעברו דרך מעבר מנדלבאום, כדוגמת הדיווח הבא: “זרים שביקרו בעיר העתיקה וחזרו לירושלים העברית מסרו כי חלקות שלמות בהר הזיתים ‘טוהרו’ לחלוטין מקבריהם” (ידיעות אחרונות, 54.7.19 ;הצפה, 1954.8.1). בדיווחים שונים סופר שהכומר ג’יימס ס’ פמברטון, פרופסור להיסטוריה ומנהל המכון להכשרת כמרים בקולג’ על שם בארינגטון בפרובידנס, הביא עמו צילומים משטח בית הקברות. כך גם שלושה כמרים דרום-אפריקניים שצילמו את בית הקברות ללא ידיעת השלטונות הירדניים ובידיהם תמונות המראות הרס רב וחילול קברים (חרות, 54.7.25 ;הארץ, 54.7.25.).

בעקבות הפרסומים הגישה ישראל מחאה לאו”ם על חילול הקברים. כתוצאה מכך ובעקבות לחץ בריטי הורה משרד הפנים הירדני להציב שומרים בבית הקברות ואף העמיד לדין את העבריינים. אולם מעדויות נוספות של תיירים מתברר שהירדנים לא הקפידו על שמירה קבועה והחילול נמשך (דבר, 54.9.26 ;הצפה 54.8.1). בכתבה ב”דבר” צוין שממשלת ירדן מינתה שומר קבוע לבית העלמין כדי למנוע חילול נוסף, זאת בעקבות חקירה שנעשתה על-ידי שגריר בריטניה ברבת עמון.

במשך חמש שנים ויותר חולל אפוא בית הקברות בהר הזיתים, אך לישראלים רבים נודע הדבר רק לאחר שרובו נהרס. עיתונאי ב”הצפה”, יעקב אבן חן, כתב כי “פרשת ההרס עוררה התרגשות רבה בקרב הציבור הירושלמי ובעולם היהודי כולו” (הצפה, 54.7.26). הוא ציין שאת הפרשה עוררו אנשים יחידים שהתמסרו לחקור את הפרשה ולא המוסדות המוסמכים לכך. כמו כן, תהה מדוע המתינו חמש שנים עד שבית הקברות נהרס כולו, ורק אז עוררו את דעת הקהל וכתבו מכתב מחאה לאו”ם.

במאי 1955 פרסם משיח אבידן, עיתונאי בעיתון “חרות”, מאמר חריף בעניין ההשתקה והאדישות כלפי חילול בית הקברות בהר הזיתים:

ואם ‘בשר המת’ לא הרגיש בחרפה הצורבת, הרי מן הדין היה שהחיים יקומו ויזעקו את הזעקה הגדולה על התועבה שנעשתה בהר. כי אין לך משפחה ירושלמית או משפחה בארץ ישראל שאחד מבניה אינו שוכן מנוחת עולמים בהר הזיתים. אלא ש’בשר החי’ השולט במדינה הזו, שצבא לו, ששגרירים לו, ושעמדה בידו, הפך אף הוא ל’בשר מת’ והזעקה לא באה, ונגזרה שתיקה על הנעשה בהר וההרס נמשך (חרות, 55.5.11).

מאמרו של אבידן חתם את גל הכתבות שגאה בשנים אלו, ולאחריו שוב לא נדון הנושא מספר שנים.

1961-1963

בתחילת שנות ה-60 ערכו הירדנים חפירה ארכיאולוגית בקבר זכריה בניהולו של הוורד סטוצ’בורי. הדבר דווח בעיתון “דבר”, על-ידי זאב וילנאי חוקר ארץ ישראל. לאחר שתיאר את ההיסטוריה של המקום, את חשיבותו ואת קדושתו, כתב וילנאי:

בשנה האחרונה הרחיקו שלטונות ירדן את כל האדמה, הקברים ומצבותיהם סביב קבר זכריה וחשפו את חלקו התחתון. הם גילו שם פתח המוביל אל חדר חצוב במצבה למטה, וכן מדרגות יורדות משני צדדיה, חצובות מתוך האבן. בזמן האחרון בידי תיירים שבאו מהעיר העתיקה הופיעו בעיתונות המדעית צילומים המראים את קבר זכריה במערומיו כתוצאה של מעשה התועבה שנעשה בו (דבר, 61.12.18).

המשלחת הארכיאולוגית הירדנית אכן השליכה את כל הקברים העצמות והמצבות לרגלי הקבר ורובן מונחות שם עד היום הזה. באותן שנים הגיעו גם ידיעות על תכנית להקמת גן עירוני ונטיעת חורשות זיתים על שטח בית הקברות (חרות, 61.10.24 ). תיירים המשיכו
לדווח על הרס בשטח ההר (מעריב, 62.8.19). אולם, שיא הדיווחים היה בשנת 1962 ,בעקבות תחילת בניית מלון אינטרקונטיננטל על
ההר. את המלון בנתה חברת המלונות האמריקאית אינטרקונטיננטל, שהיא חברת בת של חברת התעופה פאן אמריקאן. בסיום הבנייה הכשירו העובדים כביש גישה למלון, שנסלל כולו על גבי קברים )סקר הוועדה, עמ’ 4 .)הקמת הכביש הייתה הגורם העיקרי שבגינו קםנ שוב קול צעקה בעיתונות. בעיתון “דבר” (מיום 62.6.3 ) הופיעה ידיעה שכותרתה: “וושינגטון חוקרת פרשת הר הזיתים”, ובה נכתב שמשרד החוץ האמריקאי ביקש מנציגיו בשטח ההר פרטים על עבודות הסלילה שמבצעים הירדנים בבית הקברות. עיתון חרות
(מיום 62.6.22)  פרסם כי דובר חברת התעופה פאן אמריקן הודיע שממשלות ישראל וירדן מנהלות משא ומתן על בנייה ירדנית בהר הזיתים. משרד החוץ הכחיש את הדברים. על כל פנים, התברר שממשלת ירדן חתמה על הסכם עם חברת המלונות אינטרקונטיננטל, שעל פיו ייתנו הירדנים לחברה את השטח על הר הזיתים, ובתמורה תממן החברה את בניית המלון, שיהיה רכוש משותף.

כמה חודשים מאוחר יותר דיווח “חרות”:

מהעיתונות הירדנית מסתבר עוד כי בקרוב יוחל גם בסלילת הדרך לבית המלון הגדול המושלם והולך. דרך זו תעבור דרך בית הקברות, וכתבים זרים שביקרו במקום ידעו לספר על עקירת מצבות וחילול קברי רבנים בבית קברות מקודש זה (חרות, 63.1.27).

התגובה בצד הישראלי לפעולות הקשורות לבניית המלון בהר הזיתים באה בעיקר מצד הממסד הדתי. משרד הדתות פרסם חוברת הסברה על תולדות הר הזיתים בעריכת הרב מרדכי הכהן, מנהל מחלקת ההסברה הדתית: “במסגרת מסע הסברה על הקשר העתיק יומין שבין ישראל להר הזיתים בירושלים, נוכח המזימות הירדניות לחרוש את המקום ולהפכו לאמפיתאטרון” (חרות, 62.7.10). בכתבה נוספת אף היא בעיתון “חרות” דווח כי, הרב הראשי יצחק נסים היה מזועזע ממראה ההרס בבית הקברות, לאחר שהשקיף מהר ציון על בית העלמין יחד עם הרב שמואל זנוויל כהנא, מנכ”ל משרד הדתות. השניים נחרדו לראות ששטח גדול מבית הקברות נחרש והוכן לבניית בתים. “בדמעות בעיניים הרב נסים פתח באמירת פרק תהילים עט ‘מזמור לאסף אלקים באו גויים בנחלתך'” (חרות,62.10.23) . הוא שיגר מברקי אזעקה לאישים יהודים בעולם בעניין חילול בית הקברות בהר הזיתים ובהם כתב:

השקפתי ממרומי הר ציון על הר הזיתים ונחרדתי ונזדעזעתי למראה הקברות שנחרשו ונעלמו כליל, בתוכם קברות מאורי האומה וגדוליה מדורות רבים. לא נוכל להחריש עוד על החילול הזדוני. נא להשמיע קולכם ולפעול למען הפסקת מעשי ההרס (חרות, 62.10.24).

כשנודע שהירדנים מתכננים לסלול שדה תעופה בשטח בית הקברות, פנתה ברית חרות הצה”ר [=הציונים הרוויזיוניסטים] באמריקה במחאה לחברת התעופה פאן אמריקאן. בעקבות הפנייה הודיעה החברה לירדנים שתחרים את המסלול אם שדה התעופה ייבנה בתוך ההר (חרות 62.10.28).

בעקבות פרסומים אלה זעק מאמר המערכת בעיתון “חרות” כנגד האדישות והעלה שאלה גלויה למשרד החוץ ולמשרד הדתות:

מדוע לא פעלו כדרוש כדי למנוע את המעשה המחפיר המשותף של ממשלת ה”ירדן” ומוסדות מסחריים וממשלתיים אמריקאים? ומה בדעתם לעשות עכשיו כשהחילול בולט לכל עין, כדי להפסיק את רמיסת קדשינו (חרות, 63.1.28)

סיכום ומסקנות

מסקירה של העיתונות הישראלית בין השנים 1948-1967 עולה כי במהלך שנים אלה היו שלושה פרקי זמן עיקריים שבהם פורסמו מרבית הכתבות העוסקות בחילול בית הקברות היהודי בהר הזיתים. כמו כן משתקף בכתבות מעט מהלך הרוח בציבור ומפעילותם של
גופים ממשלתיים. סקירה זו מלמדת כי העיתונים “חרות” ו”הצפה”, השייכים למפלגות הימין ולמפלגות הדתיות, הם אלו שגילו עניין בהר הזיתים. לעומת זאת, בעיתונים “הארץ”, “דבר”, “על המשמר” ו”ידיעות אחרונות”, שייצגו יחדיו חלקים רחבים הרבה יותר מן האוכלוסייה, נמצאו ידיעות מעטות, המדווחות בקצרה על המתרחש בשטח בית הקברות. הרושם העולה הוא כי עיתונים אלה גילו התעניינות מעטה בהר הזיתים. אף לא באחד מהם פורסם מאמר דעה או התייחסות סובייקטיבית המלווה ברגש מסוים כלפי חילול המקום. “חרות”, עיתונה של תנועת החרות, שפעל בין השנים 1948-1965 , הוא שעמד בראש המאבק למען בית הקברות היהודי. עיתון זה ייצג פלח קטן מאד 2 מן הכתבות שפורסמו בו מתקבל הרושם מאוכלוסיית מדינת ישראל של אותן שנים. שהנושא היה בנפשם של עורכי העיתון ומאבקם סביבו היה אידיאולוגי ואמוציונאלי מאוד. קיים, אפוא, פער בין האדישות וחוסר העניין שגילתה העיתונות המובילה באותם ימים לבין התיאורים הנרגשים שפורסמו בעיתון “חרות”. מסקירה זו אפשר להסיק בזהירות, כי לרובו של הציבור הישראלי לא הגיעו הידיעות על המתרחש בהר, וכמובן מנעה ממנו יכולת התגובה.

קשה לדעת אל נכון מדוע לא תפס הרס בית הקברות היהודי העתיק מקום משמעותי ברוב כלי התקשורת הישראלית, וכך, כפי הנראה, גם בשיח הציבורי באותם ימים. עם זאת, אני מבקשת להעלות השערה, העשויה אולי להסביר את פשר הדבר. יש לציין כי באותם ימים התמודדה מדינת ישראל עם קשיים מרובים ומורכבים. עיקר המאמצים הופנו למאבקים מדיניים, ביטחוניים וחברתיים, וקשה לצפות שנושא חילול בית הקברות בהר הזיתים יתפוס מקום בראש סדר היום הממשלתי והציבורי. כמו כן, לרבים מאישי הציבור בארץ לא היה קשר אישי לבית הקברות, שכן יקיריהם לא נקברו במקום. אולם, נראה כי מעבר לכול אלה, בעיני רבים בחברה הישראלית ובעיקר בעיני רבים מבין מנהיגיה, סימל הר הזיתים את “היישוב הישן”, שזוהה עם התדמית של היהודי הגלותי, שממנה רצו להיפטר. בארץ ישראל קם בינתיים דור חדש של “צברים”. בהר הרצל קם “פנתיאון” לאומי חדש. קברי צדיקים וקברי הדורות הקודמים שזוהו עם העבר הגלותי, היו למושגים השייכים לעבר. הוויכוח בין ה”יישוב הישן” ל”יישוב החדש” לא הסתיים עם הקמת המדינה. כך יש להבין את דבריו של ריבלין (חרות, 55.11.20 ), צאצא של אנשי היישוב הישן ואת השוואתו בין הר הזיתים להר הצופים. הסבר זה זו עולה מדבריו בדבר הכבוד והחובה “גם כלפי היישוב הוותיק”, ש”גם הוא אינו אבק דרכים”, ונראה כי יש בו מידה רבה של צדק. חמישים שנים עברו מאז שחרורו של הר הזיתים, ומלבד חוברת סקר בתי העלמין, שפורסמה באוקטובר 1967 ,עדיין לא פורסם מחקר מקיף העוסק בנושא זה, על משמעויותיו הרחבות. מי ייתן ויהא מאמר זה, על אף היותו גולמי ביותר, תרומתי הצנועה לחקר הנושא. אני מקווה שתהיה זו קריאה ופתיחה למחקר מעמיק ומקיף יותר בנושא חילול בית העלמין היהודי העתיק בהר הזיתים והיחס הישראלי אליו, סוגיה שגם בימים אלה לא איבדה מחשיבותה ומן הרלוונטיות שלה.

 

 

הגב

avatar
Photo and Image Files
 
 
 
 
 
 
 
 
Other File Types
 
 
 
 
 
 
 
 
  הירשם  
הודע על