הבחירה הלא-טבעית בהר הבית כמקום קדוש

[/fusion_title]

מאת: טליה כהן

עם כינון הממלכה הישראלית בירושלים נבחר המקום הקדוש של העיר דווקא בהר הבית. תנאיו של הר הבית מתאימים הרבה פחות לדגם “קדושת הר” מאשר הר הזיתים, והבחירה בו, מבחינה גיאוגרפית, מפתיעה ומעוררת תמיהה: הר הבית נמוך יותר מהר הזיתים, אינו בולט מעל סביבתו, חסר ייחוד גיאולוגי או בוטני ונראה כבליטה קלה בשלוחה שמתחילה מצפונו ומסתיימת בעיר הנמצאת בדרומו. הן ממערב והן ממזרח נמצאים שני הרים גבוהים ממנו. אם כן, יש לשאול, מה מיוחד בהר זה שיכול להפוך אותו לציר המחבר בין שמים וארץ? מדוע לנטוש מקום שבאופן טבעי מתאים כל כך לבטא את הקשר הזה? בעיניים של אדם החי בעולם פגאני, בו כל מקום קדוש הינו מקום טבעי בולט בהכרח, הר הבית מעלה תהייה מיידית – “למה דווקא כאן?”, מה ייחודו הפיזי של המקום הזה?

ברצוני להציע כי אולי הפתרון לשאלה זו טמון דווקא בכך שהר זה נבחר בשל חוסר ייחודו הטבעי הנראה לעין ולא למרות זאת. נראה כי ישנה נטישה מכוונת של האלוהות המתגלית בטבע עבור אלוהות אחרת, שונה ומופשטת. אדם העולה להר שחסר כל ייחוד טבעי כדי לפגוש את אלוקיו, יפגוש אל שאינו נובע מהטבע ואינו תלוי בו. כידוע הר הבית נבחר כמקום קדוש עבור דת מונותיאיסטית ראשונה בהיסטוריה. נראה להציע כי התפיסה המונותיאיסטית המבקשת את האלוהות האחת השולטת וכוללת את כל תופעות הטבע תרצה דווקא להתנתק ממקומות הקדושה הטבעיים המורים על ריבוי האלים או הכוחות הפועלים בטבע, העלולים להגשים אותה מעצם עוצמתם הטבעית. אם בתפיסה הפגאנית המקום הקדוש יהיה “המקום” ב”ה’ הידיעה”, הבולט ביותר והמרשים ביותר בעולם הטבע, הרי המקום הקדוש שייבחר לבטא תפיסה של אל מופשט צריך להיות “לא-מקום”, מקום שאין בו כל אלוהות טבעית. בו זמנית כיוון התפילה במקום זה לא יפנה לשמש העולה, לכוח הטבע האולטימטיבי, אלא לכיוון ההפוך.

הצעה זו הולמת לדעתי את הכינוי המיוחד בו מתואר המקום הקדוש במקרא. כידוע, באופן שיטתי המקום הקדוש אליו מחויב העם לעלות לרגל שלוש פעמים בשנה מכונה במקרא בשם התואר העלום: “המקום אשר יבחר ה'”. בחירתו של דוד בירושלים והקמת המקדש על ידי שלמה מחברת כינוי זה אל הר הבית. כינוי זה הוא כינוי סתמי, החסר כל ציון של תכונה או אפיון, לא כל שכן ציון של מקום מדויק. נראה כי ייחודו של מקום זה אינו קשור לנתוניו הטבעיים ואף לא לכוח המסורת, ייחודו הוא בתכונה אחת ויחידה – זהו המקום שבו בחר האל.

התקדשות הר הזיתים אחרי החורבן ומיקומו על גבול המדבר

תפיסה זו שמקום עבודת האל מבטא את תפיסת האל עצמו באה לידי ביטוי גם לאחר החורבן. עם תחילת הגלות האדם המאמין מבקש לדעת מהו יחסו של אלוהים אליו ולגלם יחס משוער זה במקום המקודש ובעלייה לרגל אליו. חלק מהדרכים למילוי הוואקום שנוצר היו ניסיון ליצור בועות של “זכר למקדש” בחיים, וביסוס הקהילה סביב מוסד של בית כנסת. המקום עבר ל”מקומות לזכר” – במקום מקדש, יהיו הרבה “מקדשי מעט”. מקומות אשר קדושתם נובעת מסמליותם, מהזיכרון שהם נושאים למקום הקדוש שחרב. הגדרת מצבו של היהודי היא גלות, ריחוק מהאל, ומכאן גם ניתוק וחוסר גישה בין הארץ לשמים – אבדן ציר העולם.

לצד דרכים אלה נוצר גם ניסיון להגדיר מקום ספציפי שיהווה ביטוי לחורבן ולאובדן שנוצר בעקבותיו. על בסיס הפסוקים ביחזקאל, המתארים את מסע השכינה מירושלים החוצה להר הזיתים, המקום שנתפס כ”חוץ” של ירושלים, התפתח מדרש המפרק מסע זה של השכינה לעשרה מסעות מוגדרים, כשבסופם – הר הזיתים. כאשר חיפשו בתקופת הגאונים (מאות 9-11) מקום מוחשי לחיבור לאלוהים, אימצו דווקא את הר הזיתים, המקום המבטא יותר מכל את הניתוק מהשכינה. בתקופה ההיא החל מנהג של עלייה להר הזיתים וביצוע טקסים סביב אבן שנתפסה כמקום עליית השכינה השמימה. בתפיסה זו ממשיך להתקיים מקום חיבור גיאוגרפי מוחשי בין שמים וארץ, כפי שמלכתחילה היה המקדש מקום מוחשי וספציפי, אך מקום זה מבטא חיבור אחר.

בחירת הר הזיתים לעניין זה אינה מקרית. במהלך ימי הבית הראשון, ובעיקר בימי הבית השני, היה הר הזיתים למקום שמוגדר כ”חוץ”, חוץ לעיר וחוץ למקדש. בימי הבית השני מוסדה תפיסת הר הזיתים כמקום מעבר על ידי טקסים דתיים שהוצאו מהעיר ובוצעו דווקא שם בשל אופיים המיוחד. הטקס המפורסם ביותר הינו טקס שרפת הפרה האדומה. טקס זה מסמל יותר מכל את הקו הדק המפריד בין מוות לחיים, בין טומאה לטהרה. במקורו המקראי בולט מאוד הציווי לבצע טקס זה מחוץ למחנה  (במדבר יט, א-ט). פעולת השרפה, על אף היותה קשורה בקודש, היא פעולה מטמאת ונעשית ‘מחוץ למחנה’. מרגע בחירת הר הבית כ”המקום” – הר הזיתים נהיה החוץ של ה”מקום”.

הרהורים תיאולוגים על משמעות הבחירה בהר הבית

הבחירה בהר הבית כמקום קדוש בלעדי נעשתה בד בבד עם שלילת קדושתם של המקומות הקדושים ה’טבעיים’. המעבר מריבוי מקומות למקום אחד קשור לדעתי להבדל שבין תפיסת עולם פגאנית לתפיסת עולם מונותיאיסטית. לדברי יחזקאל קויפמן, האלילות רואה את הקדושה כטבועה בעולם וכבולה לחוקיה, נתונה במידת- מה לשליטת האדם באמצעות הפולחן המגלם את החוק שעל פיו פועל האל. לעומת כפועל מרצונו החופשי. תפיסה זו, רעיון האחדות הישראלי, כפי שרואה אותו קויפמן, רואה את האל כ”בוחר”,

ביטוי חד לרעיון זה יש לדעתי בסיפור המכונן על קדושת הר הבית – סיפור עקדת יצחק. אליאדה, בספרו “המיתוס של השיבה הנצחית”, מבחין בין סיפור עקדת יצחק לשאר מסורות הקרבת הילדים שהיו נהוגות בזמנו של אברהם. לדבריו, ההבדל המרכזי בין הסיפורים טמון ברציונל של הסיפור. בפולחנים הקדומים כאשר אדם הקריב את בנו למולך, הוא החזיר לאל את בנו בכורו ומכאן האל בתמורה יברכו בבנים הרבה – מעין העלאת ביכורים. מרכיב זה נעדר לחלוטין ממקרה אברהם! שהרי מבחינתו הזרע שהובטח אמור לצאת מיצחק עצמו, ובהקרבתו ניטל הממד הלוגי-חוקי שבמעשה. שונותו של הסיפור מבטאת את העיקרון המכונן של האמונה המונותיאיסטית, שעל פיו קיים רצון מוחלט של האל, אשר אינו כפוף לחוקיות טבעית ו/או הגיונו של האדם. אין זה מקרה שהמקום שבו התרחש מעשה ראשון זה של קשר בין אבי האומה לבין האל, הינו על פי המסורת היהודית – הר הבית.

אם כן, דווקא היעדר סיבה טבעית-גיאוגרפית לבחירה בהר כמקום קדוש מהווה תשתית להדגשת הבחירה האלוהית החופשית: “הַּמָקֹום אֲׁשֶר יִבְחַר ה’ אֱֹלהֶיָך לְׁשַּכֵן ׁשְמֹו ׁשָם” (דברים טז, ו). אם האל מוגדר על ידי תכונה אחת עיקרית שלו – “האל הבוחר”, מקום החיבור אליו יהיה ב”בית הבחירה” ב”מקום אשר יבחר ה'” ומכאן תשתנה גם הגדרת האדם את עצמו. גם הוא יהפך להיות האדם הבוחר.

לסיכום

הר הבית לא רק נהיה להר קדוש נוסף או אף מרכזי בין הרים קדושים רבים, אלא, בסופו של דבר, ביטל את כל שאר המקומות. הוא נהיה המקום הקדוש היחיד. תופעה זו ייחודית ואין כדוגמתה בשום דת אחרת וחייבת לעורר אותנו לשאלה ולחקירה שלה. לא מדובר בהעלאתו של מקום אחד על פני כל השאר, אלא בביטול כל המקומות הקדושים כולם לשם מקום קדוש אחד. בתהליך זה נותר רק מקום אחד עלי אדמות שמשמש כמקום מעבר בין שמים וארץ.

בחירה זו מבטאת לדעתי תפיסת עולם, או מוטב לומר תפיסת אלוהות המתגלמת בתפיסת המרחב. האמונה הישראלית בחרה לבטא את הגדרתה העצמית בדרך ייחודית. נבחר מקום אחד שהינו בכל מהותו הניתוק מהמקום הטבעי וכל אפיונו הוא אך ורק עצם בחירתו על ידי האל. מכאן, כל אדם שמנתק עצמו ממקומו בכל אקט של עלייה לרגל, מתנתק מהטבע הילידי הפרטי שלו, אך לא נצמד למקום ילידי גדול יותר אלא עובר לפאזה אחרת, המכריחה אותו להגדיר את עצמו ואת אלוהיו אחרת מן העולם הפגאני שסובב אותו. מפגשו עם האל הבוחר לא במובן המטאפיזי אלא במישור הארצי והבסיסי ביותר – במקום שאותו אלוהיו בחר, משחרר אותו עצמו ומגדיר אותו בסופו של דבר מחדש כאדם בוחר.

avatar
Photo and Image Files
 
 
 
 
 
 
 
 
Other File Types
 
 
 
 
 
 
 
 
  הירשם  
הודע על

נא בדוק את החיבור שלך לאינטרנט