סאלי ביין – היאנוש קורצ’ק של פגועי הנפש.

מאת: אהרן אפשטיין

בראשית המאה ה-20 רווחה בעולם המערבי תנועת האאוגניקה, תנועה שנולדה בעקבות “מוצא המינים” של דארווין.
תנועה זו החזיקה בתפישה שישנה תורשה “טובה” שמשביחה את הגזע האנושי,  ותורשה “פגומה”  כגון בעלי פיגור שכלי ונכויות שונות וכן בעלי מוגבלויות נפשיות.
הדוגלים בתורה זו נודעו לשמצה בכך שפעלו לעיקור בעלי מוגבלויות במטרה למנוע את התרבותם. לדוגמה ב-1927 במדינת וירג’יניה נידונה אישה בוגרת בשם קארי באק לעיקור כפוי.
אמה של קארי אובחנה כרפת שכל והוחזקה במוסד. בתה קארי שגם היא הוגדרה כרפת שכל, ילדה תינוקת מחוץ לנישואין ומדינת וירג’יניה קיבלה החלטה לעקרה עיקור כפוי.
היא החליטה להיאבק בהחלטה והגיעה עד לבית המשפט העליון. בפסק דין באק נגד בל קבע בית המשפט העליון ברוב של שמונה מול אחד כי עיקורה הכפוי של קארי באק הוא חוקי. השופט אוליבר וונדל הולמס קבע כי:
 “עדיף לעולם אם במקום לחכות להוצאתם להורג של הצאצאים המנוונים בשל פשעיהם העתידיים, או לתת להם לרעוב למוות כתוצאה מאווילותם, תוכל החברה למנוע מאלו שאינם ראויים במובהק, להמשיך ולהרבות את בני מינם. שלשה דורות של אימבצילים הם די והותר.”
בעקבות הפסיקה הזו עוקרו בארה”ב לבדה עשרות אלפי בני אדם.
היו עוד כמה מדינות שדגלו בעיקור אך אף אחת מהן לא הרחיקה לכת כגרמניה הנאצית, אשר לקחה את השיטה לקיצון.
השלטון הנאצי דגל לא רק בעיקור אלא גם בהשמדה מתוכננת בשיטתיות קרה, וכבר החלה בהשמדה זו באופן בלתי רשמי כבר מראשית עלייתם לשלטון. מאוחר יותר ב1939 החלו במבצע “T4- אותנסיה”
עד למבצע זה הנאצים פעלו באופן ממוסד ל”היגיינת הגזע” מה שכלל עיקור כפוי של “לוקים בשכלם” לרבות סכיזופרנים ואפילפטיים.
בתי דין לתורשה הוקמו על מנת לפקח על המבצע, ואלו החליטו, על סמך מסמכים ורשימות שהוגשו להם, האם המועמד יעוקר, אם לאו. ההערכה היא כי במהלך כל תקופת הרייך השלישי עוקרו כך בין 300,000 ל-400,000 בני אדם.
בשנת 1939 התקבלה אצל אדולף היטלר פנייתו של אב לילד נכה בעל מומים קשים כי יותר לו להמית את ילדו. היטלר העביר את הפנייה אל רופאו האישי ד”ר קרל ברנדט. לאחר שהלה הגיע למסקנה כי הילד אינו ראוי לחיות, ניתנה ההוראה להרוג את הילד “הריגת חסד”. היה זה הקרבן הראשון של מה שיהפוך עד מהרה למבצע ממוסד של רצח המונים.
מיד לאחר פרוץ המלחמה הוציא היטלר צו חשאי המסמיך רופאים להמית ב”מיתת חסד” “חולים שאינם ניתנים לריפוי”.
היטלר הפקיד על המבצע את ראש לשכת הקנצלר פיליפ בוהלר ואת ד”ר קרל ברנדט. ילדים “פגומים” נלקחו ממשפחותיהם והועברו ל”בתי חולים” שם הומתו. בתחילה כללה התוכנית רק ילדים, אך לאחר מכן החלו בהרג מבוגרים, על מנת שאלו לא יעבירו את פגמיהם לדור הבא.
שישה מוסדות הוקמו ל”המתת חסד” בברנבורג, ברנדנבורג, גראפנק, הדמאר, הרטהיים ובטירת זוננשטיין. מרכז המבצע היה בווילה בברלין שהייתה שייכת ליהודי, אך הוחרמה לצורך זה, ברח’ טירגרטן 4, ומכאן כינוי המבצע “T4”. שלא כמבצע העיקור, נשמר מבצע T4 בסוד מן האוכלוסייה.
את הילדים המיתו בשיטות שונות ומשונות כגון הרעבה זריקות רעל והריגה בחנק באותה שיטה בה השתמשו בתאי הגזים מאוחר יותר (גם שם הממונים העיקריים על הביצוע היו מבצעי תכנית T4 )
כדי להסוות את המתת הנכים בבתי החולים, היו נשלחים למשפחות מכתבים רשמיים שטענו שיקיריהם מתו מסיבות שונות. הנעשה התגלה לראשונה כאשר למשפחה אחת נשלחו בטעות שני מכתבים עם שתי סיבות שונות למות יקירם והשקר נחשף.

הדבר הביא למחאה הן מצד קרובי הנרצחים והן מצד הכנסייה. ביקורת זו הביאה להאטת המבצע, וליתר חשאיות. עד אוגוסט 1941 נרצחו כשמונים אלף אנשים במסגרת המבצע. כשליש מהמאושפזים נרצחו במוסדות פסיכיאטרים בגרמניה, אם באופן פעיל, או באמצעות הרעבה. בסוף 1941 דווח על 93,000 “מיטות ריקות”, כפי שהרצח כונה בטרמינולוגיה הנאצית.

באוגוסט 1941 נשא הבישוף הקתולי של מינסטר, קלמנס פון גאלן, דרשה שקראה בפירוש להפסיק את המתות החסד. כתוצאה מכך הורה היטלר על הפסקת המבצע. המבצע לא הופסק באופן סופי, כי אם נמשך באופן בלתי מוסדי בבתי חולים בגרמניה ובאוסטריה, ובאופן מוסדי יותר בשטחים שנכבשו במזרח אירופה. מעריכים כי מספר המומתים הכולל היה כמאתיים אלף איש.
אני מניח שכעת אתם שואלים את עצמכם מה הקשר בין כל זה להר הזיתים?
ובכן לפני זמן קצר פנה אלינו רוני דותן מתל אביב בבקשה לאיתור קברו של נער בשם מנוח קליינמן ז”ל ובעקבות ההתכתבות בינינו נחשפתי לסיפור היסטורי מרגש ובלתי ידוע.

קברו של מנוח בהר הזיתים

רוני התוודע בגיל מאוחר יחסית לעובדה שהיו לו בני משפחה שנרצחו בשואה.
עד אז לא היה לו קשר מיוחד לנושא מכיוון שהיכרותו היחידה עם השואה הייתה דרך סיפורים שמבחינתו (כדבריו) היו כסיפור יציאת מצריים עבורו.
לאחר שנתוודע לקשר המשפחתי חש רוני תחושות תסכול וכאב על כך שנמנע ממנו הידע הזה, ומתוך רגשות אלה החל לפעול להנצחת השואה כפרויקט אישי ולאומי.
בין השאר רוני ובת זוגו מתניה רוגה דאגו להביא לארץ קרון להובלת בקר מגרמניה והציבו אותו בנתניה באדיבות העיריה. הקרון מופעל על ידו כאתר חינוכי לאומי-היסטורי כאשר הוא מקבל קבוצות וקהלי-יעד שונים עורך להם הרצאה שמתמקדת בתחום ההתמחות שלו [קרונות הרכבת בשואה], מספר את סיפורו האישי וכן את סיפור הקרון בו הם עורכים לאחר מכן סיור מודרך.
לאתר הקרון>>
לפני כשנה הגיע חבר של רוני לבית אחיו שבניו יורק ומכר של אחיו סיפר שם בהתרגשות כי הגיע מטקס הנחת אבן זיכרון לזכר נער יהודי שנרצח בשואה בשם הנס פריימן הי”ד
החבר ואחיו מאוד התרגשו מכיון ששם משפחת אמם הוא פריימן.
אמם סיפרה להם על אח צעיר שהיה לוקה בנפשו ונרצח בשואה אבל לא ידעה או לא סיפרה מעבר לכך פרטים נוספים.
רוני ובת זוגו מתניה נרתמו לנושא והחליטו לחקור את הסיפור וכך נחשפו לסיפורו המרגש והבלתי ידוע על מוסד לילדים ששכן בכפר קטן בדרום ברלין בשם ביאליץ  (BEELITZ) שם פעל מוסד יהודי ייחודי ויחיד בכל גרמניה שטיפל בבני נוער יהודי בעלי ליקויים תפקודיים גופניים ומנטאליים.
מנוח קליינמן היה אחד הילדים שאושפזו במוסד ואמו שהתגוררה בתל אביב נסעה חזרה לגרמניה ב1927 והחזירה אותו עמה לארץ.
את המוסד ניהל סאלי ביין הי”ד, לצערי אין מידע רב ברשת על סאלי, אבל מה שכן מצאתי מעיד על אישיותו המיוחדת.
הנס היה חוסה במוסד שלו ורוני ובת זוגו הצליחו להתחקות אחר מסמכים ותמונות המתעדים את חייו מרגע הגעתו למוסד ועד למועד בו החליטו הנאצים על רציחתו יחד עם קבוצה של כ-30 נערים אחרים.

סאלי (באמצע מאחור) והילדים

סאלי מנהל המוסד הגיע לתחום חסר ניסיון ואת הידע והניסיון רכש תוך כדי העבודה.
והפך לשם דבר עד שרופאים ומחנכים מרחבי אירופה ואפילו מפלשתינה המנדטורית הגיעו על מנת ללמוד את שיטות העבודה שלו.
צוות המוסד היה מצומצם יחסית וכלל שלושה מחנכים, טבחית, מחנך-עוזר, מטפלת וגנן-חצרן. כולם עסקו גם בחינוך מעבר לעבודתם הרגילה. גם הילדים הצטרכו לעבוד ולהפעיל את המוסד כל אחד על פי יכולתו.
המוסד פעל בהתאם לכללי היהדות [שמירת כשרות, שבת חגי ישראל וכד’] עד שנת 1942 בהיקף ממוצע של 240 נערים ו – 140 נערות.  גילאי הילדים היה בן שנת חייהם השישית לארבעה-עשר.

הילדים רכשו במהלך שנות חייהם במוסד כללי התנהגות בחברה, רכשו הרגלי סדר, נקיון ועבודה בתחומים שונים [נגרות, בישול, גינון וכד’], וכן לימודים בתחומי יהדות והשכלה כלליים.
החל משנת 1933 ניסו השלטונות המקומיים בכפר להצר את הפעילות של המוסד בטענות מטענות שונות ועשו ככל יכולתם להפריע לפעילות המוסד מטעמים אנטישמיים ואחרים. מנהלת הכפר התלוננה שמדובר בכתם המכתים את האוכלוסייה השקטה של הכפר ומשפיע לרעה על התיירים המגיעים למקום ולכן יש לסלקם.
כמובן שהטיעון בעד גירוש היהודים מהכפר השתלב ועלה בקנה אחד עם צו הפיהרר לנקות את גרמניה מיהודים.
וכך צומצמו בהדרגה כל תנאי הפעילות באופן של סגירת משאבים כספיים והשלטונות החלו במניעת כל תמיכה במוסד.
סאלי הבין את ה”רמז” ושתי בנותיו ליזה קארולה ולוטי, נשלחו אל מחוץ לגרמניה. הוא עצמו סירב להתפנות ולפנות את ילדי המוסד שלו. ב-14 לאפריל 1942 נשלחו קבוצה של 24 מחניכי המוסד וכמה עובדים להמתה במזרח אירופה. לא ידוע היכן ומתי נרצחו.
בשני ליוני 1942 נשלחו כל שאר הנותרים במשלוח מספר 512 להמתה ב”מזרח” בשטח הגנרל גוברנמנט ואיתם גם סאלי ביין אשר ידע על הגורל הצפוי לו ולילדים מהנסיעה המתוכננת, שככל הנראה הסתיימה באושוויץ.

לכרטיס הנפטר של מנוח קליינמן>>

 

avatar
Photo and Image Files
 
 
 
 
 
 
 
 
Other File Types
 
 
 
 
 
 
 
 
  הירשם  
הודע על