בולה
כל מי שמשלם חשבון מים יודע – כמות המים שהוא עשה בהם שימוש במהלך החודש לא נמדדת על ידי חיישן במשרדים של חברת מקורות, אלא על ידי שעון שנמצא בבית שלו. לכאורה, הפרצה קוראת לגנב – מה בדיוק מונע מכל אדם לקחת את ארגז הכלים שלו, לפתוח את השעון ולסובב אותו אחורנית?
התשובה לכך היא הפלומבה – חתיכת עופרת קטנה וטבועה בחותמת שלא ניתן לפתוח את השעון בלי לשוברהּ, ומשנשברה – לא ניתן לתקנה בצורה שבה השבר לא יֵראה.
לא מדובר בהמצאה חדשה – אלפי שנים, עוד לפני המצאת הכתב, ידע האדם להשתמש בחותמות כדי לסמן גושפנקא רשמית: הארגז לא נפתח מאז ששר האוצר ספר את הזהב שבו (ואף אחד לא לקח קצת הביתה), הדלת לא נפתחה מאז שהממונה חתם אותה (ואף אחד לא חילל את המקדש), החוזה לא נפתח (ואף אחד לא עשה בו שינויים לטובתו).
גם בממלכת יהודה המקראית היה הדבר נהוג ובעיר דוד, במקום שהיה כנראה הארכיון העירוני, התגלו עשרות בולות ששימשו כנראה לחתימת חוזים.
בפרויקט סינון עפר הר הבית התגלו כמה וכמה בולות, אך המרגשת שבהן היא של גאליהו בן אמר.
מי הוא גאליהו בן אמר?
משפחת “אמר” מוכרת לנו מהמקרא – היא אחת מעשרים וארבע בתי האב של הכהנים ששירתו בבית המקדש הראשון, ואחד מבניה, פשחור, אפילו נזכר במקרא בשמו הפרטי. עוד אחד מבני המשפחה הוא גאליהו, גאליהו שירת אף הוא במקדש, ובמסגרת תפקידיו, יום אחד, ספר דבר-מה יקר ערך. מה היה הדבר – ניתן רק לנחש. אולי פיסות כסף וזהב שנתרמו למקדש, אולי חתיכות מור ולבונה ששימשו לקטורת הסמים, סולת למנחות או משהו אחר לגמרי?
על כל פנים, כשסיים גאליהו לספור את מה שהוא ספר, הוא צרר אותם בתוך שק, הדביק פיסת חומר ועל החומר הטביע את חותמו האישי וכך ידעו כולם שהוא ערב לתכולת השק. על הבולה נכתב [שייך ]לגאליהו [בן] אמר.
עבר עוד כמה זמן, והגיע זמנו של השק להיפתח. הבולה נבדקה ונמצא שלמה, ואז שברו אותה, השליכו אותה לאיזושהי פינה ועשו עם השק מה שעשו.
חותם מחומר, שהתייבש סתם כך באוויר הוא דבר מאוד שביר, שלא ישרוד יותר מכמה שנים, לכל היותר. למזלנו, באותו מקום שבו החותם הושלך, הייתה אש, שצרפה את החותם לחרס – חומר שיכול להשתמר אלפי שנים, וכך מצאנו אותו כיום.
צידה האחורי של הבולה עוד נושא את רישומו של האריג אליה היא הייתה מחוברת, ומקדימה, ניתן לראות את הספים המעטרים את טביעת החותם, ואת שרידי האותיות “ליהו / אמר”, אשר המקרא מחד, ומדע הפליאוגרפיה מאידך, מספרים לנו על זמנה – תקופת הבית הראשון, המאה השביעית, או אף ראשית המאה השישית , או אף ראשית המאה ה6 לפנה”ס.
