האדמו”ר רבי מרדכי טברסקי מרחמסטריווקה זצ”ל הי”ד

[fusion_title size=”2″ content_align=”left” style_type=”default” sep_color=”” margin_top=”” margin_bottom=”” class=”” id=””]האדמו”ר רבי מרדכי טברסקי מרחמסטריווקה זצ”ל הי”ד[/fusion_title]

מאת: פניני עין חמד

האדמו"ר רבי מרדכי טברסקי מרחמסטריווקה זצ"ל הי"ד

האדמו”ר רבי מרדכי טברסקי מרחמסטריווקה זצ”ל הי”ד

האדמו”ר רבי מרדכי טברסקי מרחמסטריווקה זצ”ל הי”ד- נולד בשנת ה’תקצ”ט (1838). לאחר פטירת אביו ב-ד’ ניסן ה’תרנ”ה (1895)התמנה כאדמו”ר השני לשושלת רחמסטריווקה ושימש בתפקיד זה כ- 35 שנים. בשנת ה’תרס”ו (1906) עלה לארץ ובבואו החליט להתנהג כאדם פרטי . מכריו דאגו לסדר לו תמיכה כספית נאה, אך הלה נטל רק את הנחוץ לקיומו, ובכל ערב חג חילק את הפרש הכסף לכמאתיים עניים . למרות זאת התקבל כאדמו”ר הראשון מרחמסטריווקה- ירושלים הנוכ . ‘רבי מוטל’ה’. נודע בתפילות יו ‘השתפכות הנפש’ ורבים נהרו כדי לחזות בו בתפילתו. התפרסם כאדם פיקח וחסידיו שהיו סוחרים הרבו להתייעץ עמו בענייני עסקים וממונות. בהוראתו של אביו עסק בחריטה וגילוף בכסף ובנחושת. עסק בתורת החסידות. קנה בקיאות רבה בש”ס ובפוסקים ונחשב לעילוי ולידען. רבים פנו אליו ונושעו. בעל רוח-הקודש.

אהב את הארץ אהבה עזה, ומעת עלייתו, סירב לעוזבה. אף בימי מלחמת העולם הראשונה, כשהפצירו בו לחזור לחו”ל, הגיב “מוטב לי לסבול ובלבד שלא אצטרך, חס וחלילה לעזוב את הארץ”. ב- ט”ז ניסן ה’תר”פ (1920) היום הראשון למאורעות תר”פ בעת שחזר מביקורו בכותל המערבי הותקף בידי ערבים ונפצע קשה ואושפז בבית הרפואה . לאחר כחודש התבקש לבית- עולמו. נפטר ב-י”ז באייר ה’תר”פ (1920). בעת הלווייתו הוכרז על ביטול מלאכה ברחבי העיר, והספידוהו רבנים מכל קצוות הק שת וכחמשת אלפים איש ליוו אותו למנוחתו האחרונה. בתקופת שלטון הירדני נהרסו כל המצבות בחלקה . כיום ניתן לראות באוהל רחמסטריבקה רק את המצבות המשוחזרות של האדמו”רים, אולם בפינה ניצב לו שבר של מצבתו של ר’ מרדכי, שנחקקה על עמוד מבניין עתיק. חי כ-68 שנים. ציונו בהר הזיתים בחלקת החסידים באוהל אדמו”רי רחמסטריווקה. את מקומו באדמו”רות בירושלים מילא אחיו, ר’ מנחם נחום.

האדמו"ר רבי מרדכי טברסקי מרחמסטריווקה זצ"ל הי"ד

האדמו”ר רבי מרדכי טברסקי מרחמסטריווקה זצ”ל הי”ד

סבו: האדמו”ר ר’ מרדכי טברסקי (האדמו”ר השני לחסידות צ’רנוביל ה- מגיד מצ’רנוביל). אביו: האדמו”ר ר’ יוחנן (אבי שושלת חצר החסידות רחמסטריווקה). אמו: מרת חנה ב( ת ר’ פנחס מקולק בן ר’ זאב וולף מז’יטומיר). נשותיו: מרת מרים (זיווג ראשון – בת ר’ דוד מטולנא שהיה דודו – נפטרה בדמי ימיה בשנת ר’תרכ”ב , ) מרת טראנא ( זיווג -שני בת ר’ חנינא ליפא שפירא מז’יטומיר), מרת ציזיא חנה (זיווג שלישי – בת ר’ דוד מטולנא). ילדיו: האדמו”ר ר’ משה (אדמו”ר מרחמסטריווקה-אודסה), האדמו”ר ר’ פנחס מאוסטילא הי”ד (כיהן באוקראינה . נרצח בשואה בשנת ה’תש”ג , חמיו האדמו”ר רבי ישכר דב מבעלז) .

מספר הרב החסיד ר’ מנחם מענדל בריכטער , שבדידיה הוא עובדא: ‘פעם נתרבתה בירושלים מחלת הטיפוס ל”ע והשאירה אחריה חללים רבים, וגם אני חליתי ל”ע בהמחלה, והלך אבי עם קוויטל לרבינו , שיפעל עבורי לישועה, רבינו לקח את הקוויטל וקראו, אח”כ גללו ופשטו וקראו עוד הפעם ושוב גללו, כן עשה ג’ פעמים, אחר כך אמר לו ‘ : לך לביתך , הוא כבר בריא ‘ וכך היה.

פעם היה אחד , שהתקשה מאד בדיבורו ולא היה יכול לבטא ניב שפתיו כראוי, הלכו לרבינו ונתן לו תרופה , ומיד נתרפא, אחר איזה זמן שוב אירע , שהתקשה בדיבורו ולקח אותה תרופה , שנתן לו רבינו אבל לא הועיל מאומה, אז ראו , שבאמת לא התרופה הועיל ה, רק כוחו של רבינו – ורק הסתיר את גדלותו , בזה שנתן תרופה , שיסברו , שנתרפא מהתרופה.

פעם רצו הממשלה בארץ ישראל לגזור , שלא ישאו את המתים , כפי שנהגו עד אז בירושלים, רק באופן שונה בארון או בעגלה, ורבינו , שחפץ לבטל את הגזרה , שלח שליח ל’חכם באשי’ הרשל”צ הגאון ר ‘ יעקב שאול אלישר , שהי ו לו קשרים עם אנשי המלוכה לבקשו , שיראה , שהגזרה לא תצא לפועל, והלך אליו הרה”צ ר ‘ חיים הערש אייזנבאך זצ”ל ובשטחו הדבר לפניו הסכים לפעול בנידון, אך ביקש לידע מקור לדבר , למה לא יעשו והלו יות כפי בקשת המלוכה, וחזר ר ‘ חיים אל רבינו ותיכף בהיכנסו עוד בטרם פתח את פיו, ראה את רבינו יושב אצל השולחן וספר פתוח לפניו והגיש את הספר לרבי חיים הערש באמרו: “הנה המקור לדבר, חזור אליו ותראה לו את הדברים.

פעם היה רבינו חולה ואמר לר ‘ חיים הערש אייזנבאך זצ”ל: “הרה”ק רבי דוד’ל הולך עכשיו לבקרני לך ואמור ,לו שאני מרגיש יותר טוב ב – “ה” והמשיך ואמר – “לך לשער יפו , שם תמצא אותו”, ר ‘ חיים הערש הלך ומצא אותו שם ומסר לו מה שאמר רבינו, אמר לו הרה”ק רבי דוד’ל: “יישר כח! הנני הולך עכשיו אצלו לבקרו ובח ליו, ואני מרגיש עצמי חלש קצת , וקשה לי ההליכה, ועכשיו , שמרגיש עצמו טוב אוכל לחזור לביתי”.

סיפר הרב החסיד ר’ צבי רולניצקי ז”ל, שמעתי מחמותי ע”ה , שבזמן מלחמת העולם הראשונה נסעה עם אמה לגראסווארדיין, וכשחזרו לארץ ישראל קנו שני כובעים, אחד בעבור אבי , הרה”צ ר ‘ מיכאל הערמאן זצ”ל, והשני בעבור רבינו. כאשר עברו את הגבול , חבשה חמותי כובע אחד על ראשה (כדי להיפטר מן המכס, וכובע אחד היה מותר להכניס), וממילא לא הוצרכו לשלם את המכס. כשהגיעו לירושלים , שמח אבי והלך עם הכובע השני (שלבשה חמותי בעברם את הגבול) לרבינו ליתן לו במתנה את הכובע. כשהגיע לביתו ונתן לו את הכובע, שמח רבי הצדיק מאד לכובע, אבל לא חבש כובע זה על ראשו לעולם , מכיוון הרגיש ברוח קדשו , שחמותי לבשה את הכובע.

פעם בא לרבינו חולה אחד , שהרופא קבע עפ”י צילומים לעשות לו ניתוח. רבינו ביקש לראות את הצילומים, כראות ם אמר , שלא יעשה את הניתוח. הרופא בשומעו זאת , בא לשאול מרבינו פשר הדבר. הראה לו הצדיק, שלפי התכנית של הניתוח יצטרך לנתח גיד מסוים, שלא יתרפא, “וע כ לא כדאי לעשות את הניתוח. ואמר רבינו , שהרופא לא הרגיש בזה, משום שהם לומדים חכמת הרפואה על מתים, ובמת אין גיד זה ניכר.

 

0 0 votes
דירוג מאמרים
הירשם
הודע על
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments

שתפו:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

תוכן עניינים

חפש קבר

נא בדוק את החיבור שלך לאינטרנט