בתי הקברות כצוהר לחברה הירושלמית בשלהי הבית השני חלק ג

[fusion_title margin_top=”” margin_bottom=”” hide_on_mobile=”small-visibility,medium-visibility,large-visibility” class=”” id=”” size=”2″ content_align=”left” style_type=”default” sep_color=””]

המונומנטים הגדולים והחברה הירושלמית ערב החורבן

[/fusion_title]

מאת: מיכאל בראור

למעלה מאלף מערות קבורה מימי הבית הראשון והשני מקיפות את ירושלים מכל עבריה. את שלבי התפתחות מערות הקבורה של ימי הבית הראשון נוכל לראות בעיקר בחלקו הדרומי של הר הזיתים, אך גם בכתף הינום, ואת המערות המפוארות והשלמות ביותר, המייצגות גם את שיא התפתחות המערות בימי הבית הראשון, נמצא בחצר מנזר סנט אטיין מצפון לשער שכם.

דוגמאות מפורסמות לקברים מימי הבית השני הן: קבר יאסון שברחביה, מערת ניקנור שבהר הצופים, מערת הקבורה בחצר כנסיית דומינוס פלוויט שבמורד הר הזיתים, וכמובן – המונומנטים הגדולים (‘יד אבשלום’ והקברים הסמוכים) החצובים בנחל קדרון למרגלות הר הבית.

אני מבקש להתמקד במצבות הקבורה שבנחל קדרון – יד אבשלום, קבר בני חזיר וקבר זכריה – המתוארכות לשלהי ימי הבית השני. מצבות אלה חושפות אותנו, לדעתי, לשיאו של תהליך התפתחות מנהגי הקבורה כפי שהם באים לידי ביטוי במערות, ומאפשרות לנו הצצה אל תוך עולמה של החברה הירושלמית של שלהי ימי הבית השני, שנים ספורות קודם לחורבן.

בחינה של המאפיינים האדריכליים של מצבות אלה מעלה כי מדובר במבנים שנחצבו ונבנו בסגנון אקלקטי – דהיינו קיבוץ של מגוון סגנונות קדומים למכלול אחד, כאשר הסגנון הדומיננטי הוא הסגנון היווני. יד אבשלום (איור 5) מתאפיינת בחציבה של פילסטרים – אומנות דבוקות – מן הסדר היוני, הניצבות על אדן מרובע, עליהן ארכיטרב חלק ועליו אפריז דורי מעוטר בטריגליפים ומטופות, ומעליו כרכוב בולט בסגנון מצרי. החלק העליון – הבנוי – של יד אבשלום, מעוצב כגליל שעליו חרוט קעור – שעל שם צורתו מכונה יד אבשלום בערבית ‘טנטור פרעון’ – כובע פרעה. על החרוט עיטור בצורת פרח לוטוס.

המקבילה הקרובה ביותר ליד אבשלום נחשפה לפני כשמונה שנים על ידי אהוד נצר בהרודיון – קבר המלך הורדוס (איור 6). קבר זה זהה כמעט ליד אבשלום, למעט איור 7' :יד אבשלום' – קבר אגריפס הראשון על פי הצעתו של גבי ברקאי

העובדה שהחלק העגול הגבוה כדי שמונה מטרים יוצר חדר קבורה עגול חלול מעל הבסיס המרובע של המבנה, ומוקף בשורת עמודים חיצונית (טולוס), ואילו ביד אבשלום חלל הקבורה חצוב בתוך הבסיס המרובע עצמו, ומערך העמודים ההיקפיים נעדר כליל מן המבנה.

על בסיס הדמיון בין המבנים ועל בסיס שיקולים נוספים (מיקום, יכולת כלכלית, תיארוך), הציע גבי ברקאי לזהות את מבנה יד אבשלום עם קבר אגריפס הראשון מלך יהודה, נכדו של הורדוס.

קבר זכריה מתאפיין אף הוא בסגנון אקלקטי, אם כי פשוט יותר מזה של יד אבשלום. המבנה מעוצב גם הוא בצורה של פילסטרים מן הסדר היוני ומעליהם ארכיטרב חלק. מעל הארכיטרב כרכוב מצרי, ועליו פירמידה – אף היא בהשפעה מצרית. במקרה זה אין בידינו להציע זיהוי כלשהו לבעלי הקבר, עקב היעדר מקבילות מובהקות ומיעוט העדויות. נוסף על כך, לא ברור האם המצבה היא ה’נפש’ בלבד של מערת קבורה סמוכה שלא הושלמה או שהיא עצמה אמורה הייתה להיות הקבר.

קבר בני ח ֵ זיר מזוהה על סמך כתובת שנמצאה חרותה על משקוף מערת הקבורה, המזהה את המערה עם כמה בני משפחת בני חזיר, שהייתה משפחת הכוהנים הנזכרת ברשימות היחס של שבי ציון בספר נחמיה (י, כא). קבר בני חזיר מתאפיין באחידות סגנונית – חזית הקבר חצובה כחזית עמודים בסגנון דורי פשוט ללא אלמנטים השאולים ממקורות אחרים, אך להשערתו של נחמן אביגד ה’נפש’ )דהיינו המצבה( החסרה, שעמדה בצמוד למערת הקבורה, עוצבה כפירמידה בהשפעה מצרית. לא נוכל לומר מדוע דווקא משפחת כוהנים זו חצבה לעצמה מערת קבורה כה מפוארת במיקום זה, ומדוע לא נמצאו מערות קברים נוספות דומות של משפחות כהונה. אמנם נמצאו מערכות קבורה רבות מאוד, חלקן מפוארות ביותר, אך טרם זוהתה מערת קבורה של משפחת כוהנים אחרת, ומכל מקום אין עוד מערכות קבורה הסמוכות עד כדי כך להר הבית.

יד אבשלום וקבר זכריה – חריגים בנוף המערות

המדריכים בסמוך ליד אבשלום עוסקים על פי רוב בהדרכתם באבשלום בן דוד, בשל שם המצבה ולמרות היעדר כל קשר בין דמותו של אבשלום לבינה. כך נוצרת מציאות אבסורדית: מדריכים עומדים ליד אחד מן המבנים המרשימים והחשובים ביותר בירושלים – ומתעלמים ממנו לחלוטין, כאילו לא היה שם. כמו בקבר דוד, במגדל דוד ובאורוות שלמה, לשמות ולמסורות כוח משלהן, ואנו קטונו מלצאת כנגדן.

אני רוצה להציע כאן נקודת מבט אחרת, המתייחסת למצבות עצמן ועושה בהן שימוש כצוהר לירושלים של שלהי ימי הבית השני. אם נביט במצבות נכוחה ולא נביט דרכן, נוכל לשמוע באמצעותן את הקולות העולים מירושלים, שנים ספורות לפני החורבן.

במאה השנים האחרונות לקיומו של בית המקדש השני הייתה ירושלים עיר בין-לאומית תוססת, שברחובותיה נשמעו שפות רבות ותרבויות שונות מצאו בה נקודת מפגש.21 מעמדה המרכזי של ירושלים העצים את ההשפעות החיצוניות על התרבות ועל תפיסת העולם, ובשיא התהליך אנו עדים לשינויים גדלים והולכים גם במנהגי הקבורה: קבורה אינדיבידואלית בכוכים הופיעה כבר מהתקופה ההלניסטית. במחצית המאה הראשונה לפנה”ס נפוץ נוהג הקבורה בגלוסקמאות. העיצוב החיצוני של מערות הקבורה קיבל משקל הולך וגדל, ושאב את השראתו ממיטב הארכיטקטורה הרומית. גם הגלוסקמאות עצמן מעוטרות לעתים קרובות במוטיבים ארכיטקטוניים ובדוגמאות גיאומטריות, המדגישות אף הן את מעלתו של הנקבר בתוכן.

במאה השנים האחרונות לקיומו של בית המקדש השני הייתה ירושלים עיר בין-לאומית תוססת, שברחובותיה נשמעו שפות רבות ותרבויות שונות מצאו בה נקודת מפגש. מעמדה המרכזי של ירושלים העצים את ההשפעות החיצוניות על התרבות ועל תפיסת העולם, ובשיא התהליך אנו עדים לשינויים גדלים והולכים גם במנהגי הקבורה: קבורה אינדיבידואלית בכוכים הופיעה כבר מהתקופה ההלניסטית. במחצית המאה הראשונה לפנה”ס נפוץ נוהג הקבורה בגלוסקמאות. העיצוב החיצוני של מערות הקבורה קיבל משקל הולך וגדל, ושאב את השראתו ממיטב הארכיטקטורה הרומית. גם הגלוסקמאות עצמן מעוטרות לעתים קרובות במוטיבים ארכיטקטוניים ובדוגמאות גיאומטריות, המדגישות אף הן את מעלתו של הנקבר בתוכן.

מערת הקבורה, ככלל, איננה מוחלפת בקבורת יחידים, למרות עליית קרנו של היחיד, ואנשי ירושלים ממשיכים לקבור את מתיהם וללקט את עצמותיהם ואינם שורפים את המתים כנהוג ברומא (הקבורה בגלוסקמאות היא חריגה ויוצאת דופן בעולם העתיק).

המפגש בין המסורת היהודית לבין העולם ההלניסטי והרומי על כל השפעותיהם בא לידי ביטוי בצורה חריפה ביד אבשלום ובמצבות הסמוכות אליה: מחד גיסא, מערת יהושפט הצמודה ליד אבשלום, וכן קבר בני חזיר הן מערות קבורה השומרות על המבנה המסורתי המקובל. יהודי בן ימי הבית הראשון אם ייכנס לאחת מהן יזהה את תבניתה בלי קושי (כתבנית בית ארבעת מרחבים), ובכל המקרים הקבורה השנייה נעשתה בליקוט. ומאידך גיסא, קיימות השפעות זרות– עמודים בסגנון יווני מן הסדר הדורי בקבר בני חזיר, פירמידה בסגנון מצרי בקבר זכריה ומבנה גג עגול בהשפעה רומאית על יד אבשלום ועוד.

איור 10 :קבר זכריה )מימין( וקבר בני חזיר )משמאל(

איור 10 :קבר זכריה (מימין) וקבר בני חזיר (משמאל)

אבל כאן משהו נסדק. ביד אבשלום ובקבר זכריה ניתן למצוא יותר מאשר השפעה רומית ארכיטקטונית על חזיתות המערות. יד אבשלום איננה עוד מערת קבורה. משהו במבנה הזה, המתנתק מן הסלע הסובב אותו וניצב לבדו, מעלה בזיכרון את דברי ישעיהו הנביא – “מַ ה לְּ ָך פֹה ּומִ י לְ ָך פֹה כִּ י חָ צַ בְ תָּ לְּ ָך פֹּ ה קָ בֶ ר חֹצְ בִ י מָ רֹום קִ בְ רֹו חֹקְ קִ י בַ סֶּ לַ ע מִ שְ ׁכָּ ן לֹו” (ישעיהו כב, טז), הנאמרים לשבנא, הסוכן אשר על הבית. נראה שכמו בימי ישעיהו הנוזף בשבנא הסוכן – פקיד זר בחצר מלך יהודה – נעשה כאן מעשה שחורג מגבולות המסורת.

אגריפס המלך – אם אכן הוא בעל הקבר – אמנם נקבר כנראה בקבורה שנייה בגלוסקמה, כמנהג היהודים. אבל כל המבנה כולו איננו כמנהג היהודים. מערות הקבורה מלמדות אותנו על משפחה, על קבוצה, על מוקד התייחסות שמעבר ליחיד – ואילו יד אבשלום וקבר זכריה בולטים בניתוקם משאר המערות, כאילו אומרים: אני ואפסי עוד.

סיכום

במאמר זה ביקשתי להציג לקורא את עולמם של החיים, בעיקר בשלהי ימי הבית השני , המשתקף מבעד למערות הקבורה. סקרתי את התפתחות מנהגי הקבורה בתקופת הבית השני – והראיתי שראשיתו של התהליך בהמשך מנהגי הקבורה מימי הבית הראשון ולאורך התקופה הפרסית, ואילו עם החשיפה לעולם ההלניסטי, וביתר שאת עם המפגש בתרבות הרומאית, התחוללו שינויים מרחיקי לכם במנהגי הקבורה.

שינויים אלה עשויים ללמד אותנו על שינויים בתפיסת עולמם של אנשי ירושלים, ועל תהליך מורכב ורב עוצמה שעברה החברה הירושלמית והיהודית בכלל:

מנהגי הקבורה מלמדים שלכל אורך ימי הבית הראשון ובראשית ימי הבית השני עמדה המשפחה במוקד המבנה החברתי. החל ממחצית ימי הבית השני – התקופה ההלניסטית – והלאה, המוקד עובר בהדרגה אל הפרט בעוצמה גדלה והולכת. מחד גיסא מודגש מקומו של הפרט וחייו בעולם הזה ובעולם הבא, דבר הבא לידי ביטוי במעבר לקבורה פרטית ובהמשך לקבורה בגלוסקמאות. מאידך גיסא, ניתן לראות גם כיצד מתחת למעטה השינויים מצויים עקרונות יסוד בלתי משתנים, הבאים לידי ביטוי בהמשך השימוש במערות לקבורה ובליקוט העצמות.

הצעתי לראות במצבות הקבורה שבנחל קדרון את שיאו של התהליך, ואת נקודת השבר שבו: במפגש בין המסורת להשפעות הזרות מופר האיזון בכך שמערת הקבורה כולה מנותקת מן ההר שבו היא חצובה ונעשית עומדת לעצמה. בנקודה זו, כך נראה, האינדיבידואליזם גבר על כוחו של הכלל – והחורבן נעשה בלתי נמנע.

תפיסת העולם שניצבה בבסיס תפיסת העולם היהודית והיוותה את מקור עוצמתה לאורך כל הדורות, נסדקה: תפיסת העולם היהודית מאז ומעולם ראתה את היחיד כחלק מקיבוץ גדול יותר. אין משמעות ליחיד בלי קבוצת ההתייחסות שהוא חלק ממנה – ויהא זה כוהן, הדיוט או מלך. כאשר נוצר סדק במוסכמה היסודית הזו, ירושלים חדלה להיות עיר ‘שחוברה לה יחדיו’ – שעושה את כל ישראל חברים, והופכת להיות עיר של יחידים העושים לביתם, של כוהנים מושחתים העושים את הקודש ואת המקדש קרדום לחפור בהם, של משיחים ומטיפים ודרשנים הקוראים לקרע, של סיקריקים וקנאים, של אנשים שירושלים שייכת להם ולא הם שייכים לירושלים – ונידונה ירושלים להיחרב.

1.5 2 votes
דירוג מאמרים
הירשם
הודע על
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments

שתפו:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

תוכן עניינים

חפש קבר

נא בדוק את החיבור שלך לאינטרנט